אני מקשיב משועשע לכל מי שמסביר לי למה מיקה היא גאדג'ט שימושי במיוחד: הטיפול בה יתקן את אישיותי; פורצים יברחו מהבכי שלה; לחברים שלנו היא תעזור להחליט אם מתאים להם תינוק עכשיו. עד שהיא זוחלת בטעות לדירה של שכנתי הנואשת, שמדגימה לי את העניין באופן קצת יותר מדי מוחשי. וזה כבר לא מצחיק אותי בכלל
אוי, את כל כך הרבה יותר יעילה מפסיכיאטר | צילום:
Krystian Kaczmarski, Istock
טעות. הדלת פתוחה. לידה, יותר מדי דברים מתרחשים בו זמנית - הרדיו מנסה להסביר את פשר התנועה בכבישים. התנור מנסה לחמם עוף. אני מנסה להבין איך למלא אחר ההנחיה "תכין לה ירקות מאודים", ובתי מנסה להבין איך קרה שכל המחסומים שהיו בינה ובין המסדרון של הבניין נעלמו. היא זוחלת, איטית אך נחושה, אל עבר הפתח ויוצאת מהדירה.
"תקבל אותה כשאני אסיים"
אני מספיק לראות את קצה זנב הגרב שלה נעלם. עוברות כמעט ארבע שניות עד שאני מבין שחל בלבול שעלול להיות בעייתי: אני בתוך הבית. היא בחוץ. בחיקוי אמין יחסית של דחיפות אני יוצא החוצה ורואה אותה ליד הדלת הסמוכה. למזלי, המדרגות לא נראו לה מושכות יותר מדי. בתי נעמדת על ברכיה ונשענת על הדלת. משחק חדש ומלהיב.
אלא שאז מתערער שיווי המשקל שלה. הדלת נפתחת, וזוג ידיים חרוש קמטים נשלח מתוך הדירה ומושך את בתי פנימה. מתוך אינסטינקט אני שולח יד משלי כדי למשוך אותה בחזרה, אבל מאחר. בפנים אני רואה את השכנה מאמצת את מיקה אל ליבה ולוחשת אליה שלל מילות חיבה בהונגרית. "מצטער שהיא הפריעה לך", אני מתנצל כמנהג הפולנים. "את יכולה לתת לי אותה, זה בסדר".
"לתת?!", היא שואלת בתדהמה בזמן שהיא ממשיכה להשמיע קולות תינוקיים. "תקבל אותה כשאני אסיים. זה בדיוק מה שאני צריכה". נהדר.
אני יכול לישון בשקט?
זאת לא הפעם הראשונה שבתי נחטפת ממני כדי לספק יצרים אפלים. מאז שנולדה התברר שהיא גאדג'ט שימושי במיוחד, שעושה הכל חוץ מלבשל ולישון. ככל שעבר הזמן מצאו לה חברים, בני משפחה וסתם עוברי אורח שימושים שונים ומשונים.
"היא בדיוק מה שאתה צריך כדי לשפר את היחסים עם האחים שלך", מסביר לי חבר בעבודה. "פתאום יש על מה לדבר איתם, אתם מתחילים לבלות ביחד בשבתות כדי שהילדים לא ישתעממו. הבעיות של החיתולים שלהם דומות לבעיות של החיתולים שלך. זה הדבק שעושה משפחות מלוכדות".
"תקדיש לה את הזמן שמגיע לה, ותגלה שהיא מתקנת את כל העיוותים באישיות שלך", מבטיח אחד המתפללים בבית הכנסת השכן, רגע אחרי שאני שוב מסרב להשלים מניין. "הטיפול בילדים הוא זה שהופך אותנו לאנשים שלמים. ולך, חביבי, יש עוד דרך ארוכה".
"אנחנו רק לוקחים אותה אלינו לשעתיים", מבהירים לי גלית וניר, רק לפני שבועיים. "אנחנו רוצים לבדוק אם שירה מוכנה שתהיה לה אחות קטנה. אם זה מצליח, אנחנו מתחילים לעבוד על זה".
"מה אתה בוכה שהיא לא ישנה", גוער בי המוכר במכולת. "זה מצוין נגד פורצים. אין מצב שמישהו ינסה להיכנס אליך הביתה בלי שהיא תתעורר. יש לך עכשיו שנתיים של הגנה. פיקס. אתה יכול לישון בשקט".
היא שימושית מאוד הילדה הזאת. כשחושבים על כל הפיצ'רים החדשים שאני מגלה בה, אני לא מבין למה לא דאגתי להביא ילדה לעולם קודם, כדי לנסות ולהתחמק ממילואים. במקום, סתם רציתי להקים משפחה. תמים שכמותי.
בפעם הבאה, נא לזחול יותר לאט, תודה | צילום:
jupiter images
בום, כדור בראש
אבל מכל האנשים שמצאו מה לעשות עם בתי, השכנה היא הנואשת ביותר. היא מאמצת אותה אליה בידיים מעט רועדות, ושרה שירים עם הברות בלתי מובנות. "עושים טוב, הילדים האלה", אני מנסה להשתתף באירוע. "זה בדיוק מה שהרופא שלי רשם לי", היא מגיבה.
"הייתה לי פעם ילדה. בת 30. הם נשארים ילדים גם בגיל הזה, אתה יודע. אתה עדיין לא ישן בלילה בגללם. בעלה רצה לעזוב אותה. יחד עם שני הילדים שלהם. ככה, פשוט לקום וללכת. אז היא מה עשתה? חתכה את הורידים שלה.
"במזל, בעלי ואני פרצנו את הדלת של האמבטיה והצלנו אותה. ארבע שנים היא גרה אצלנו פה בדירה. אני הייתי מאכילה אותה, מנקה אותה, הכל. והיא, כל הזמן מטלפנת לבעלה. מבקשת שיחזור. אז אחרי ארבע שנים הוא באמת חזר. ובכל זאת כל פעם הייתה מגיעה לפה, ואני הייתי צריכה להאכיל אותה. ככה, עד שהוא החליט שוב שנמאס לו וברח. שוב.
"ואז היא לקחה רובה, וירתה לעצמה בראש. הייתה בדיכאון, אתה מבין, לא רצתה להמשיך ולחיות בלעדיו. ואני אמרתי לה 'אין לך מה לחפש איתו', והיא בכל זאת עשתה מה שעשתה. ככה, כל הבניין שמע את הבום".
היא נאנחת אנחה אחת גדולה ולא משחררת. "זה בדיוק מה שהפסיכיאטר אמר שכדאי לי לעשות, לחבק קצת תינוקות. להסניף אותם".
אני מסתכל אליה הופכת את הבת שלי לגז מזגנים ממכר, ומחליט שהיא לא תהיה המדרגה שעליה תטפס השכנה שלי בדרך חזרה אל השפיות. היא מקבלת מספיק מכות בראש כשהיא נופלת על הרצפה. בתנועה סיבובית אלגנטית אני מצליח לשלוף אותה מידי הקשישה הרועדת ובאותו הזמן בורח אל הדירה שלי.
"תבואו שוב. נשתה משהו", היא צועקת אלי מרחוק. אני נועל את הדלת מאחורי ומנסה להישבע שבועות אמונים שונות בקשר לעתידה של מיקה. משהו על תמיכה נפשית ושחרור מתפקידים שונים. אבל אני לא מצליח לשמוע את עצמי בגלל הבום, שלא יוצא לי מהראש.
