זאת תהיה השנה הכי טובה שלנו, אין ספק בכלל. את מיקה הקטנה רשמנו למשפחתון, היא תעשה לה חברים חדשים, אני וזוגתי נחזור לשגרה - נישן יותר, נבלה ביחד ונעבוד בנחת; נמרוד מירום משכנע את עצמו שהסידור החדש טוב לכולם, אבל מטפס כל יום על הקירות
בתמונה: מיקה, רגע לפני שבישרו לה שהיא הולכת למשפחתון השנה | צילום:
נמרוד מירום
האישה ההיסטרית דוחפת אותנו תוך כדי ריצה ומפילה אותי אל הכביש. חריקה קלושה של בלמים מגלה לי שהייתי קרוב מאוד לבילוי מסעיר של כמה שניות באוויר בדרך לנחיתה כואבת על האספלט. אני בודק שכל האיברים של מיקה, שתלויה מן המנשא, במקום. הגוף שלי היה בולם את הפגיעה של המכונית, אני משכנע את עצמי. אני הייתי שובר רגל, והיא הייתה בסדר גמור.
הנהג הכמעט פוגע ואני מסתכלים איך האישה ממשיכה לרוץ ברחוב ולצעוק "שרון, שרון". גבר עם חולצת טי-שירט מעוצבת תופס אותה בזרוע ובולם אותה. "את מחפשת ילדה אולי?", הוא שואל. היא רק מהנהנת אליו באישור. "היא נמצאת עם הבחור ההוא", הוא מצביע לעבר ג'יפ בקצה הרחוב. "הוא תפס אותה לפני שהיא הספיקה לברוח לך".
האישה ממשיכה לרוץ מיד וממרחק אני רואה אותה מקבלת ילדה זעירה עם תיק גב מידיו של נהג הג'יפ. ממרחק אני רק יכול לשמוע אותו אומר לה, "אני לא מבין איך יכולת לתת לה להתרחק ממך כל כך? מה קורה לך?". היא מנופפת את הידיים בחצי התנצלות, ואז משקשקת את הראש שלה מצד לצד בהצגת כתב הגנה משכנע.
הזעם שלי הופך לרחמים. אני מנסה לדמיין את השנייה ההיא. הרגע המדויק שבו היא מסובבת את הראש ומגלה שהמקום שלידה ריק. איפה שהייתה צריכה להיות ילדה יש רק אוויר. ומסביב אין כלום. ומה אם אין מוצא מזה והיא נעלמה לגמרי? אין דרך חזרה. כל החיים שתכננת נעלמו ונשארת לבד ברחוב. בלי ילדה. איך נוחתים אחרי הצניחה החופשית הזאת?
יומיים אחרי זה אני כבר לא צריך לדמיין. בתי עדיין לא יכולה ללכת לשום מקום, אבל אני מתנדב לעשות את העבודה במקומה. בלי לחץ, בהתנדבות אפילו, אני וזוגתי צועדים שני רחובות ברגל, ופשוט מוסרים אותה למישהי אחרת, שתגדל אותה במקומנו.
משפחתון ההיי-טק שדמיינתי לעצמי מתגלה כלא יותר משמיכה שפרוסה במרכז סלון של דירת קרקע עם מזרון וכמה צעצועים מפוזרים סביבו. המטפלת השרירית שואפת מיד להרשים אותנו ומנסה לכבוש את ליבה של בתנו בעזרת אמירות שלום בטונים שעולים ויורדים. שלושתנו מסתכלים עליה בחשד. מיקה, דיפלומטית כהרגלה, שוברת את הקרח ומתחילה לחייך אליה. בסך הכל, אנחנו בבית שלה. לא מנומס לא לחייך.
מקצה הספה אנחנו צופים במטפלת משליכה עליה צעצועים שונים כדי להדגים לנו איזו עסקה טובה עשינו. היא מדברת אליה. היא שרה. כל קשת היכולות נפרסה שם מולנו. אבל אנחנו בשלנו, חשדנים: למה היא לא נותנת לה לשחק לבד? למה היא מחבקת אותה כל כך חזק? למה היא ביקשה לא לרשום שם על הצ'קים שנתנו לה?
לבסוף המטפלת נשברת. "אני אשמח אם תלכו מפה", היא אומרת לנו. "לעשר דקות", היא מוסיפה, כדי שלא ניעלב לגמרי. ברחוב אני מסתכל הצידה ומגלה שבמקום שהייתה הבת שלי יש רק חלל ריק. כאילו וויתרנו עליה. במקום לעשות את המוטל עלינו ולגדל אותה הטלנו את המשימה על מישהו אחר.
בלי נשיקות רטובות, בבקשה
ברחוב לא שותפים לחרדות שלי. כולם מאחלים אחד לשני שנה טובה לכבוד החג. את תשס"ט בילינו צמודים אליה. לפני הלידה היא הלכה איתנו לכל מקום, וגם אחריה. עכשיו אנחנו מכינים לכבודה תש"ע שונה לחלוטין: ניתוק. פרידה. הורים במשרה חלקית.
"זאת תהיה השנה הכי טובה שהייתה לנו", מבטיחה לי זוגתי בזמן שאנחנו מנסים להעביר את הזמן עד לרגע שבו נוכל להסתער בחזרה לתוך המשפחתון. "סוף סוף נוכל לחזור לעצמנו. לעשות קצת דברים בשבילנו. לישון! לעבוד! ואל תדאג לה. היא תהיה לגמרי בטוחה שם. אולי לא הייתי נותנת לבחורה הזאת תואר בחינוך אבל נראה שהיא ממש נהנית להיות עם מיקה. זה מה שחשוב. את כל השאר אנחנו נשלים".
בעל כורחי אני מתחיל להירגע ומדמיין את השנה הבאה. מיקה פוגשת חברים קטנטנים כמוה ומשחקת איתם כל היום. המטפלת מאכילה אותה מבקבוק שהבאנו לה והיא צוחקת אליה בשמחה. אבל הצחוק שלה הכי רחב שאנחנו באים לקחת אותה אחר הצהריים הביתה רעננים ומאוששים אחרי יום של מנוחה בעבודה. אידיליה. מתי כבר תתחיל השנה הזו וברכותיה?
אני חוזר בצעד קל אל הדירה ואל השמיכה על הרצפה. מחייך בנימוס אל המטפלת שבדיוק, כמה מפתיע, נותנת למיקה עוד צעצוע לשחק איתו. היא מרימה אותה ומגישה לנו אותה. לא לפני שהיא מעניקה לה חיבוק אמיץ ושלל נשיקות רטובות: "אויש, יכולתי לאכול אותה". אני חוטף אותה מהידיים שלה כמעט באלימות. "תודה, הבאתי אותה לכאן שלמה וככה אני רוצה אותה גם בחזרה".
