היי, מישהו שומע אותי?

הפרידה הייתה בלתי נמנעת. השאלה היחידה שנותרה בלתי פתורה הייתה מי ייקח את מיקה. "תיקח אותה אתה", היא אומרת לי ואני מיד מתרומם על הרגליים האחוריות. "למה אני? היא גם הבת שלך. את לא יכולה לברוח מהבעיות. תמצאי דרך להסתדר איתה והכל יהיה בסדר. היא נשארת איתך".

אבל זוגתי לא מוותרת. לא בקלות יזרקו את הבת שלה עליה, בטח לא בלי הסכמה מסודרת מראש. "זה אתה שזורק אחריות. הגענו מזמן למסקנה שאם היא איתך, כל העסק עובד טוב יותר. היא רגועה, קל לטפל בה. תפסיק להתחמק. אתה סתם מנסה לגרום לי להרגיש אשמה. לא נראה לי שהרווחתי את זה". 

שלב א: לבודד את הגורם שמפריע

וכך מצאתי את עצמי צועד לבד עם בתי לחדר השינה, בעוד זוגתי יוצאת מחיינו, אל עבר לילה של תענוגות השינה בסלון. אפילו שטרחנו להאשים אחד את השני, שנינו ידענו שמיקה אשמה בהכל. פשוט אינטליגנטית מדי. היא תמיד נהגה לבדוק אם אמא שלה בחדר לפני שהחליטה לתבוע תביעות קולניות ומוצפות בדמעות באמצע הלילה.

אבל עכשיו היא חשפה כל תעלול שניסה להסתיר את זוגתי בעלת הנוכחות ההרסנית. כאילו פיתחה חוש ריח של כלב נחיה, היא פשוט ידעה שהיא שם. גם בלילות שבהם ניסינו להסתיר אותה מתחת למיטה. לא הייתה ברירה, אלא להוציא מהחדר את הגורם המפריע.

נטוש, אני מנסה לשכב באלכסון כדי לחוש שהצלחתי להשיג משהו מהמצב החדש. זה עובד. לכמה שניות אני מרגיש כאילו יצאתי לנופש ואני חופשי לעשות כל מה שאני רוצה. אחרי שלוש דקות זה עובר. אני מבין שאסור לי לישון כי עוד מעט אצטרך להתעורר. זוגתי לא תהיה שם כדי להרגיע את בתנו. אני בודד במערכה מול כוחות חזקים ממני.

מתי שנינו ערניים?

רגע לפני שאני מצליח להירדם, הנבואה שלי מגשימה את עצמה, אם כי בתי עדיין ישנה. "אוף", אני שומע קריאה חזקה. "אוף אוף", זה מגיע שוב. אני מרים את הראש. מיקה עוד לא למדה לדבר. זו ודאי זוגתי מתלוננת בסלון. "מה קרה", אני מנסה לשאול. "אני לא שומעת אותך כשאתה לוחש", היא צועקת מהחדר השני.

"מה קרה?", אני מנסה שוב, חזק יותר. "אני חייבת לדבר עם העבודה שייתנו לי להתחיל מאוחר יותר", היא אומרת. "אני לא מספיקה להתארגן בבוקר. אני חייבת להתקלח לפני שאני יוצאת". אנחנו באמת מנהלים את שיחה הזאת עכשיו? "את אמורה לישון", אני מנסה לטעון. "לא בשביל זה שלחתי אותך לסלון?".

"זאת בדיוק הבעיה", היא מודיעה. "אני מחוץ לחדר ואני לא לחוצה שמיקה תעיר אותי ואני לא צריכה לדאוג לה, אז פתאום קיבלתי זריקת מרץ ויש לי זמן לחשוב! תגיד, אולי נזיז את הספרייה פה למרפסת, זה ייראה הרבה יותר טוב. מה אתה אומר? אתה מקשיב לי בכלל? זה מעליב שאתה מתעלם".

"לא מתעלם. מתעייף", אני מוחה. "בואי נסכם שאני רושם את כל מה שאת אומרת, ומחר, אם שנינו נהיה ערניים באותו הזמן תקבלי תשובות מפורטות".

מה היא רוצה?

היא מוותרת. שקט בבית. אני מתנמנם בתחושה שבפעם הבאה אתעורר ביקיצה טבעית, רכה ונעימה. אחרי שלוש דקות מעירה אותי יבבה חרישית, שבמהרה הופכת לגניחה ארוכה שמסתיימת בזעקת בכי. בתי עומדת במיטה. מצד אחד היא עדיין ישנה, מצד שני היא לא מרוצה.

אני קופץ, מטלטל אותה קלות ומרדים אותה. אחרי שאני מתכסה אני שומע את היבבה מתחדשת. אני מזנק, מנענע אותה בעדינות והעיניים שלה נעצמות. עוד לא הספקתי להחליט על איזה צד של המיטה ארדם והיא שוב בוכה. אני מנתר במקום, מנער אותה מלמעלה למטה והיא נרגעת. הפעם אני בקושי מספיק להזדקף והיא כבר תובעת משהו שאני לא יכול להבין.

אני מרים את מיקה אליי ומתחיל לשיר שיר ערש. יש משהו אחר בבכי שלה, אני מחליט. היא לא נשמעת רעבה או כאילו התעוררה מחלום רע. משהו מציק לה. בעוד היא נרדמת אני מבין שאין לי את הכלים לעזור לה באמת. זוגתי לא בחדר בשביל להציע לה חלב אם מנחם, והשקשוקים שלי רק מפריעים לה. אין סיבה ששנינו נסבול.

אני מניח את בתי במיטתה, פותח את המגירה שליד מיטתי ומוציא משם זוג אטמי אוזניים. דממה אטומה מקיפה אותי ואני מצליח סוף סוף לשקוע בשינה עמוקה ונטולת חלומות. ההדים הקלושים שמגיעים מחלקים שונים של הבית לא מטרידים אותי.

פרצופה של זוגתי, שאמור היה לישון בחדר אחר, מתגלה כקרוב במידה מבהילה כשאני פוקח את העיניים. אני מסתכל מסביב. הבוקר עוד לא עלה. "מה את עושה פה?", אני שואל. "לא הייתי מסוגלת להתרחק מכם", היא עונה לי. "אני לא יכולה להירדם במקום אחר פרט למיטה שלי". אני נותן לה נשיקה שמחה. אפשר להוציא את האטמים, יש מישהו בחדר שמוסמך לטפל בבעיות שמתעוררות.

היא מחכה שארדם ואז דוחפת אותי קלות ומעירה אותי. "שכחתי לספר לך", היא אומרת. "מיקה בכתה כמעט שעה לפני שהבנתי שאתה מתעלם ממנה ורצתי לחדר כדי להרגיע אותה. ניצחת. אתה הולך לישון לבד בסלון".

>> לטור הקודם: ילדה, את בחובות
>> לכל הטורים של נמרוד מירום

• בכי
• לילה
• ספה