לפעמים אני חושב איך לאהוב אותה כל הלילה. בזכות בועז שרעבי, כמובן. האמן ויצירתו מלווים אותה בכל מקום. קירות הנייר בבניין שאליו עברנו לא מצליחים להגן עלינו מפני החלום החדש של השכן הצעיר בדירה ממול: לעמוד מול ההמונים בגמר כוכב נולד ולשיר. להרים את קולו ולזעוק "את לי לילה, את לי יום, את לי ליייייילה". הקהל ישאג באקסטזה. הודעות ה-SMS יזרמו בלי הפסקה. חזיות יעופו באוויר.
אפילו מיקה מוטרדת
לא מדובר בתקוות שווא. שכננו הנמרץ עובד קשה כדי להגיע אל הרגע הנכסף. במיטב כספו הוא רכש מכונת קריוקי מפוארת, מלאה באפשרויות, אבל יודעת להשמיע רק דבר אחד. בועז. כל רגע פנוי ביום מנוצל לאימונים מפרכים שיגשימו את חלומו. הוא זועק, הוא משתנק והוא מגביר את הווליום כדי להרגיש את העוצמות של הופעה אמיתית. אנחנו בתפקיד הקהל השבוי. הקול שלו לא יוצא לנו מהסלון.
בכל פעם שמגיע הפזמון הזועק, מיקה קופצת. פיה מתעקל מטה ורועד בהבעת עלבון שהופכת מיד לבכי חסר מעצורים. אני ממהר להרים אותה, ומנסה להמשיך ולעשות את מה שבאמת מעניין אותי: לקרוא עיתון. בתי מתפתלת בין ידיי, קולו של הזמר החובב ממול ממשיך להטריד אותה, אבל אני נחוש. לא עוצרים כתבה באמצע. אחרת, איך אדע את סוף הסיפור?
הפיתרון, אני מחליט, הוא פעילות משותפת של אב ובתו. אני מפנה את מיקה אל הדף, ונותן לה לקרוא גם כן. כמו מנויה ותיקה, היא מגלה עניין מיידי, תופסת את שולי העמוד ומתחילה ללעוס אותו במרץ. מתי מישהו הסתער בהתלהבות כזו על משהו שאתם כתבתם?
"אל תיתן לה לאכול עיתון, מה קורה לך?", נזעקת זוגתי. נבוך, אני מנסה להתעלם. כאילו באופן טבעי אני מרחיק מבתי את מהנייר, ומקפיץ אותה באוויר, בניסיון לסחוט חיוך מתוך הבכי והבלבול שהיו שם רגע אחד לפני. "היא אכלה רק לפני רגע, אתה תגרום לה להקיא", אני שומע את ההערה מהצד. משום מה היא מטרידה אותי הרבה יותר מהאפשרות שהבת שלי תפלוט עליי את כל מה שאכלה.
לא מסוגל לקבל ביקורת? אני?
אני ממשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ומוריד אותה לרצפה. קצת מהר מדי. "כמעט דפקת לה את הראש", מגיעה התלונה. "מה הבעיה?", אני משיב אש. "למה את אומרת לי מה לעשות?". את המשפט האחרון אני צריך לצעוק. השכן הגיע לפזמון. מופתעת מהעימות הבלתי צפוי, זוגתי עונה בתדהמה מהולה בזעם, "אני בסך הכל מנסה לעצור אותך לפני שתגרום לה נזק. אתה לא מסוגל לקבל ביקורת".
"אולי את סתם לא בוטחת בי?", אני מציע בהתרסה. "אז אתה מציע שניתן לבת שלנו לאכול קצת דיו, כדי שנפתור את משבר האמון שאתה מדמיין?", היא שואלת. "לא. אני פשוט לא אוהב לקבל הוראות", אני מסנן, בעוד שכננו המזמר ממשיך לרחף מסביב לראש שלי ולתקוע לתוכו סיכות קטנות.
אני רואה איך זוגתי מתחילה להישבר גם היא תחת הלחץ המוזיקלי. היא מכריעה במשפט שלמה הפנימי שלה, יוצאת מהחדר ומפקידה את בתנו בידי, כדי שאחוש את מחיר העצמאות. כמה פסקאות מהעיתון לאחר מכן, עולה באפי ריח מוכר. צריך להחליף חיתול.
את זה לא צריך ללמד אותי. פותחים, מנגבים, מורידים, מחליפים, סוגרים, זורקים. פשוט וקל. אלא שמיקה, ספורטאית שכמוה, גילתה את הגלגול מהגב לבטן לפני מספר ימים, ומאז היא לא מפסיקה לשכלל את יכולותיה. נחמד במסיבות, מתיש כשמנסים להחליף חיתול מלא בחומרים בלתי רצויים.
אני תופס את כפות הרגליים שלה בחוזקה, מנסה להבהיר לה שהיא צריכה לעצור הכל, ולחכות שאסיים את מלאכתי. אבל היא בדיוק מוקסמת מהנקודות שעל השטיח. היא חייבת ללקק אותן. עכשיו. היא מסובבת את גופה הקטן באקרובטיות, ומתעלמת מהעובדה שהרגליים שלה לא עוקבות אחרי האגן. אני מתחיל לפחד שהיא תישבר.
זבנג וגמרנו?
"מיקה", אני אומר בטון המאיים שתכננתי להשתמש בו רק כשהיא תהיה בת חמש, "תירגעי. תהיי רגועה עכשיו. אנחנו מחליפים חיתול. אחרי זה תוכלי להסתובב לאן שאת רוצה". הקשיחות שלי גורמת לתגובה ההפוכה, כמובן, והיא רק מנסה להילחץ מהאחיזה שלי ביתר שאת, ולמרוח את תוכן החיתול בכל מקום.
היד שלי מתרוממת מאליה באוויר. מאוגרפת. לרגע אחד אני מצליח לעצור את הזמן ולהסתכל עליה, תלויה שם, ולתהות איפה היא תנחת, ובאיזו עוצמה. ומה בדיוק ישתנה בגלל כל האפשרויות שעומדות בפניה. אבל היא מצילה אותי ונוחתת על הראש שלי, מכה בו מכה של חוסר אונים.
בקול נזוף אני קורא לזוגתי, שלא במפתיע מוצאת פיתרון פשוט לכל העניין, והחיתול הסורר מוחלף כהרף עין. אני לא גאה מדי מכדי להודות שהיא צודקת, היא יודעת יותר ממני. היא מקבלת את ההתנצלות שלי באצילות.
אבל כשהכל מסתיים, העובדה שלא עמדתי במשימה ממשיכה לנקר בי, בלי היגיון ובלי תועלת. ברקע, השכן ממשיך להגביר את הווליום, כדי לעמוד במשימה שלו. מתוסכל, אני מוציא את הראש מהחלון וצועק, "די כבר! לא תעבור אפילו את האודישן". אבל הוא ואני יודעים שאי אפשר להסיט את הגורל ממסלולו.
לטור הקודם: מיקה הולכת למשפחתון
לכל הטורים של נמרוד מירום