הדודים מצרפת יכולים להמשיך לבקש תמונות של מיקה. לא תקבלו. עניין של עיקרון. לא שאני לא מצלם. אם נחלק את הגיל של בתי במספר התמונות שהיא מככבת בהן, אני מניח שנגיע לממוצע של תמונה בשעה. אבל בכולן יש משהו נוסף פרט לתינוקת שאי אפשר לעמוד בפניו – החזה של זוגתי, החשוף לעיני כל.
אהובתי, זוכרת איך עשינו ילדה?
"אתם מאכילים אותה יותר מדי", פסקה אמי אחרי שראתה את המתרחש. אבל בתנו לא מתעניינת רק באוכל. החזה של זוגתי הוא מגרש משחקים שלם. בכל התמונות אפשר לראות אותה צובטת, מושכת, נושכת, לוחצת, מלטפת ואפילו מתווכחת איתו. כל כך הרבה דברים לעשות בשטח כל כך קטן. שילדים אחרים ישחקו במוביילים קנויים. מצאנו את הדבר האמיתי.
מן העבר השני של החדר אני צופה בה משתלטת על זכויות הביקור שלי בגופה של שותפתי לחיים. לפעמים אני עוד רומז לזוגתי שאני זוכר איך באמת עשינו ילדה, ושהייתי שמח לחזור על החוויה. אבל היא רק פוסקת בעייפות: "יש זמן מוגבל שאני יכולה לסבול שמתעסקים לי באזור הזה, והיא השתלטה על כולו. תחכה", היא מוסיפה בניסיון לעודד אותי. "מתישהו היא תעבור לגור במקום אחר".
בעוד אני מצפה לגיוסה של מיקה, העולם כולו קיבל גישה למחשוף האהוב עליי. לא חלילה כי הפתיחות המינית הגיעה לאזורנו. דברים כאלה אנחנו משאירים לגויים. מרגע הכניסה להריון החזה שייך לעולם כולו.
"היא כל הזמן על הציצי?", שואלת חברה אחת. "יש לך גודש?", מתעניינת אחרת. "היא מכאיבה לך בזמן ההנקה?", מבררת השכנה שממנה אנחנו מנסים להתחמק.
אין לי עניין בשמרנות דתית שמנסה לשכנע אותנו שנשים הן אוצר שיש לשמור הרחק מעיניים פולשניות. תפתחו את החולצה, תראו הכל, תדברו על הכל. אני בתמורה מבטיח ללבוש גופיות אם וכאשר אצליח לפתח שרירים.
אבל התשוקה נעלמה. פעם, מבט לאזור החזה היה הבטחה. משהו מסעיר הסתתר שם מתחת לחולצה. היום זו שאלה כמותית במבחן: כמה היא אכלה? זה מספיק לה? היא יונקת או סתם משחקת?
חבר'ה, אפילו לא תגניבו מבט?
ההוכחה הסופית לאובדן ההנאה היא שזוגתי כבר לא טורחת לכסות את עצמה בחיתול בזמן ההנקה. "אולי תשימי על עצמך משהו", אני גוער בה בשמרנות לא מוכרת כשאנחנו יושבים בבית קפה, "כולם יכולים לראות". אבל היא מסתכלת עליי בלי להבין את ההתרגשות. "אף פעם לא התכסיתי", היא מבהירה, "ואני לא רואה סיבה להתחיל עכשיו. מה אתה מתרגש? אף אחד לא מסתכל עליי בכלל".
היא צודקת. החזה שלה נראה שקוף בשביל האנשים שעוברים ברחוב ומסתכלים עלינו. הוא לא מעורר בהם עניין. אלוהים אדירים, אני אומר לעצמי, הבת שלנו הצליחה לקחת את החזה של אשתי ממני, וגם משאר האנשים. לכולם מותר לדבר ולהסתכל, אבל האיבר הזה הוחלף במשהו אחר. במקום עופרים שאפשר לכתוב עליהם שירה, צמד אוטומטים של אוכל שאפשר מקסימום לכתוב בשבילם מרשם רופא.
"אני לא זוכר שחתמנו על העברת בעלות", אני מנסה לפנות להיגיון של בתי. "תורידי את הידיים מהציצים שלה, ותני גם לאחרים לשחק". אבל היא עושה את עצמה כאילו לא שמעה, וממשיכה לינוק. עכשיו הגיע תור זוגתי לגעור בי: "למה אתה מפריע לה? למה אתה לא מנסה להבין כמה חשובה הפעולה הזאת בחיים שלה עכשיו? אולי אם היית מפסיק לקנא ומנסה יותר להשתתף הכל היה משתפר".
זה מעגל, אני אומר לעצמי. לך עם זה הכי רחוק שאפשר ובסוף תגלה שהגעת לאותו מקום שיצאת ממנו בהתחלה, כשהחזה הנשי היה נושא שיחה עסיסי בין גברים במילואים, ולא סקירת מערכות בין אבות שיושבים בגינה ליד העגלה. אם תהיה כמו הבת שלך, תקבל בחזרה את המקום המגיע לך.
איכס, אל תיגע בי
אני שולח יד בנחישות לבקבוק של החלב השאוב שנמצא בתיק שמלווה אותנו לכל מקום. "מעניין מה הטעם של זה", אני אומר לזוגתי בנונשלנטיות של גבר מסוקס. הקול שלי מעמיק קצת, כדי להעצים את החוויה. אני מנער את הבקבוק ומזליף כמה טיפות על הזרוע וטועם. מתוק, אני מגלה בהפתעה. פלא שאחרי זה מתמכרים לשוקולד?
אני מסתכל על שתיהן במבט מלא גאווה, ומנסה לתבל אותו במעט תאווה. אבל לזוגתי יש עכשיו טעמים אחרים בפה. היא ממהרת לרכוס את החזיה שלה ולהסתיר את מה שבעצם ניסיתי לזכות בו: "איכס, איך אתה יכול לאכול זה?! תתרחק מפה, אל תיגע בי עכשיו".
לטור הקודם: מאז הלידה הן נמשכות לאשתי
לכל הטורים של נמרוד מירום