אחרי לילות ארוכים של בכי, פיפי ובקבוק, נמרוד מירום היה חייב להתאוורר. היציאה לפאב הגיעה בדיוק בזמן: הוא שתה לשכרה, הפך למסמר הערב ושב הביתה שמח וטוב לב. שם עוד ציפתה לו הפתעה. אבא נולד
"עזוב, אני לא רוצה לבוא אליכם", אומרת לי נירית בטלפון. "אין לי כוח לעוד מפגש בורגני של זוגות עם תינוקות. אני יודעת יותר על הרגלי השינה של בני חצי שנה ממה שאני יודעת על ההרגלים שלי במיטה. אומנם זה נושא שיחה מפתה לבני זוג פוטנציאלים שאני פוגשת באינטרנט, אבל ממצים אותו די מהר. על מה אני אדבר איתם בדייט השני? בקיצור, אני אפגש איתך מתישהו אחד על אחד. חושב שתצליח אי פעם לעשות את זה?".
אני שותק. כמובן שלא אצליח. הרי אחרי העבודה יש מיקה. ואחרי מיקה יש את הפרק בסדרה התורנית שאנחנו רואים. ואחרי זה צריך לישון. ולהתעורר. ולישון. מי יכול לעזוב את שגרת החיים המרתקת הזאת כדי לפגוש את מעט החברים הרווקים, שהבת שלי עוד לא גרמה להם למחוק את מספר הפלאפון שלי?
חייב לצאת מהשקט הזה
האמת מתבהרת: עברתי לפריפריה. אני גר בשוליים של העולם החברתי שפעם הייתי שייך אליו. כולם ממשיכים לחגוג בעוד אני וזוגתי מחליפים חיתולים ופורמולות של חלב מזויף. וכמו שיודע כל אחד שגר דרומית לאשדוד, כשאתה רחוק מדי שוכחים אותך. בקרוב יתפוגגו מעט החברויות שנשארו לנו וייעלמו. האנשים היחידים שנדבר איתם יהיו ההורים של הילדים בגן. אחר כך הם יהיו ההורים של הילדים בבית הספר. אחר כך הילדים ילכו לצבא ואנחנו נישאר עם תקווה עמומה למפגש מחזור של בני הכיתה שלנו.
"כל מה שיישאר לנו בחיים זה לצפות בטלנובלות עד שנמות", אני נוהם לעברי זוגתי. "על מה אתה מדבר?", היא מסתכלת אלי מופתעת. "עוד תראי", אני אומר בהתרסה. "בסוף לא תצטרכי לשאול את זה, כי תדעי מראש בדיוק על מה אני חושב. אין יותר הפתעות". משום מה, האופציה הזאת לא נראית קוסמת עבורה.
"אני חייב לצאת מהבית הזה", אני מנסה להסביר לה. "פעם היינו יוצאים, מבלים, היו לנו חיים. עכשיו אנחנו תקועים פה בשקט הזה. אפשר להשתגע". היא מגיבה באדישות. "יש היום יום הולדת לטליה", היא מזכירה. "אמרת שלא תוכל לבוא. אולי תלך לשם, תבלה קצת ותחזור?".
מהר, כדי לא להתייאש עוד לפני שהתחלתי, אני ממהר לברוח מהדירה ולצאת אל הלילה הקפוא. כשאני מגיע לחגיגת יום ההולדת, אני מגלה שמדובר בחלום שהתגשם: פאב קטן וספוג באווירת כאן-יושבים-האנשים-שהייתם-רוצים-להיות-כמוהם עם מוזיקה טובה, ריח נקי של סיגריות ואף לא רמז לכך שיש אנשים שמעדיפים לישון לפני עשר בלילה.
כשהשולחן עם החברים של טליה מתמלא, אני מגלה שאני מסמר הערב. מסתבר שאני היחיד בעולם שהביא ילדה לעולם. לכל הזוגות החופשיים והרווקים מסביבי מדובר באטרקציה בלתי רגילה. כאילו שאני יכול להביא להם חדשות מהעתיד שלהם:
כן, זה משנה את החיים שלך. כן, לא ישנים הרבה. כן, אתה כל הזמן מבקש עזרה מההורים. כן, היא כבר עושה המון דברים שבני גילה עדיין לא עושים. כן, מצחיק שפתאום אני יכול להגיד שיש לי ילדה. כן, תזמין לי עוד וויסקי. כן, נראה לי שוודקה זה רעיון מצוין. כן, פשוט תביא מה שיש בחבית.
איך הגעתי לכאן? "אני קצת מנמנמת, כדי שאהיה עירנית יותר בלילה" | צילום:
נמרוד מירום
על האופנוע בדרך הביתה יכולתי לחשוב רק על שני דברים. הראשון היה המשפט שהכרחתי את עצמי לומר בקול: "אני לא רוצה להתהפך. אני לא רוצה להתהפך". השני היה שבניגוד לכל הפעמים האחרות שבהם לא רציתי להתהפך, אני לא יכול להרשות לעצמי ליפול על המיטה. קיבלתי רשות לשתות, לא להתחמק מהעבודה הלילית שלי.
חדר השינה זז קדימה ואחורה כמו מתקן מקולקל בלונה פארק. אני מגשש את דרכי אל המיטה דרך ארונות וקירות שמונעים ממני להתרסק על הרצפה, רק כדי לגלות שתפסו אותי. מיקה מסתכלת עלי ממיטתה, עירנית לחלוטין. "מי אמר לך שאת יכולה לישון בחדר שלנו?", אני מתלונן. מבעד לתחושת חוסר היציבות אני מבין שאין בזה טעם.
אני מצליח להרים את בתי ובמהרה אני מגלה שהיא החלק היחיד ששייך לי ששומר על יציבות. אני נשען על המיטה שלה ומנסה לשיר את שיר ההרדמה הקבוע שלנו. במקום, הפה שלי מפיק סדרה של המהומים בלתי ברורים. כמה זמן אנחנו כבר עומדים ככה? אני לא ממש בטוח. יכול להיות שנרדמתי איתה על הידיים? סיכוי טוב. למה התעוררתי? אני עייף.
מן המיטה הזוגית הקרובה אני שומע קול עייף: "למה אתה לא מרדים אותה כמו תמיד?". רק אז אני שם לב שבעצם מיקה המשיכה לבכות. אני מנסה להתנדנד איתה ברחבי החדר, בלי מטרה. אחר כך העניינים הופכים בלתי ברורים. אולי הצלחתי להרדים אותה בטעות. אולי זוגתי הצילה אותה ממני. היא לא מוכנה לגלות.
בבוקר אני מתעורר על השטיח בחדר השינה עם מטען עצום של רגשות אשמה. אחרי כמה דקות אני מבין שבעצם יש לי האנג-אובר. לעולם לא אצא יותר מהבית, אני מבטיח לעצמי. אני אוהב את הפריפריה. אני הולך לארון הגדול בסלון ומוציא משם בקבוק וויסקי ושותה. חבר שלי, שפעם ניסה ללמד אותי איך מבלים בעיר הגדולה, אמר לי שזו השיטה היחידה להתמודד עם הבוקר שאחרי.
