המשחק של הבאדג'רס, הראשון של העונה, שבו הסטודנטים מתחילים לשתות משבע בבוקר וכולם מגיעים למשחק שיכורים, גרם לי להתגבר על החרדות של הילדים ושלי ולהשאיר אותם עם בייביסיטר לראשונה באמריקה. זה היה שווה את זה
מה הסיכוי שאת באה איתי מחר למשחק של הבאדג'רס?" שאלתי את רומי, חברה שלנו שהיא גם גננת בגן של נבו וניצן. "תלכי עם טל ואני אשמור לכם על הבנים", היא ענתה תשובה מפתיעה. "לא נראה לי שזה יהיה מוצלח להשאיר אותם אצלכם לבד", אמרתי, "אני מפחדת". "ממה? מה כבר יכול לקרות?" היא שאלה.
או-הו מה יכול לקרות. בשנה האחרונה השארנו את הבנים ערב אחד עם אחות שלי ושלושה ימים עם הסבים, וזהו. נבו הביע התנגדות כל כך עקבית וחזקה להישאר עם כל אדם שהוא לא אנחנו, שאפילו לא ניסיתי. גם ככה הוא בחרדות מאז שהגענו לאמריקה, בקושי נותן לנו להתרחק לשירותים, למה סתם להקשות עליו ולעשות לו טראומות? אם זה היה בענייני עבודה או משהו ולא הייתה ברירה, הייתי מתמודדת - אבל בשביל מותרות כמו פוטבול מכללות? בעוד שנה נחזור לישראל והוא יירגע ויהיו שם מיליון סבים ובייביסיטרים ואנחנו נוכל לשחרר שוב.
"מה התסריט הכי גרוע שאת מדמיינת?" רומי לא הצליחה להבין. "הוא יצרח ממש ולא ייתן לנו ללכת ואת תצטרכי לקרוע אותו מעלינו", ניסיתי לתאר לה מה כל כך מלחיץ אותי. "אני לא יודעת אם זה שווה משחק של הבאדג'רס". "מאוד חשוב להעביר לילדים מסר שגם אמא ואבא הולכים לפעמים לבלות. לדעתי זה לא צריך להיות פתוח למשא ומתן", היא אמרה ואני ידעתי שהיא צודקת. "זה נכון, אבל אני פוחדת", אמרתי. "אני חושבת שהוא רק יתחזק כשהוא יראה שהוא מסוגל להתגבר. את לא נוסעת להישרדות, את פה מטר, והוא נשאר עם אנשים שדואגים לו. יהיה בסדר". "ולא יעיקו עליך הבכי והצרחות?" שאלתי. "די נו את לא רצינית", היא אמרה לי בזלזול. "אנחנו נסתדר. את חייבת ללכת למשחק. זה מאסט".
אבא ואמא הולכים למשחק פוטבול
ממש רציתי ללכת. מאז שאני פה כולם מסבירים לי שפוטבול זה משחק נוראי ומשעמם, אבל שהאווירה מסביב למשחק מטורפת. ידעתי שהמשחק של שבת הוא המשחק הראשון של העונה ושזה עניין גדול, ועכשיו רומי באה עם ההצעה המפתה הזו.
הרחובות הפכו לאדומים
"אנחנו מסכימים", התקשרתי אליה אחרי שהתייעצתי עם טל, "זה יהיה קשה אבל אנחנו נעשה את זה ונצמח בתור משפחה!". כנראה כל מה שהייתי צריכה בשביל להעז ולעשות את הצעד הזה היה מישהו שישכנע אותי, שיסכים להכיל את הקושי של נבו ושיהיה גם אדם שהוא מאוד אוהב. בינגו.
למחרת בבוקר אמרתי לנבו וניצן בשיא הקלילות שאבא ואני הולכים היום למשחק פוטבול, ושהם הולכים לבית של רומי לראות את הכלבה החדשה שלהם. "לא!" נבו התחיל לצרוח מיד. "אתם לא תלכו! אל תלכו, טוב? אל תלכו, טוב?" הוא צווח והשתולל, הפך שני כיסאות ושפך את כל התיבה של הגירים על השטיח. טל לקח אותו על הכתפיים ויצא איתו מהבית, ואני הסתכלתי עליהם מהחלון לפני שניגשתי לניצן שצפה בדי וי די של סינדרלה. "שמעת מה אמרתי לך ולנבו? שאתם תלכו לרומי היום?" שאלתי אותו. "כן", הוא אמר באדישות, "לשחק עם הגור החדש. אמא את מסתירה לי".
צילמתי את הבית ההפוך ושלחתי לרומי את התמונה עם הכיתוב "אוקיי, אז סיפרנו לו". "מה, הוא שבר את כל הבית מרוב שמחה?" היא כתבה לי בתגובה.
אחרי עשר דקות הדלת נפתחה ונבו רץ פנימה עם חיוך מאוזן לאוזן. "אני נוסע עם אבא לסידורים, והוא אמר גם שנקנה את המכוניות הקטנות שהבטחת מזמן שנקנה", הוא אמר לי בהתרגשות. "מתי הוא הפסיק לצרוח?" הרמתי אל טל עיניים מופתעות. "ברגע שיצאנו מהדלת הוא הפסיק לבכות והפך בבת אחת לגוש של עליצות וטוב", טל אמר. אז המכוניות זה לא לגמרי שוחד, נרגעתי, הוא לא נרגע בגללן. הוא נרגע בגללו.
"איך שהתגברת!" אמרתי לנבו, "רומי אמרה שתוכלו לראות אצלה סרט. ואנחנו נחזור ממש מהר", חיבקתי אותו, ובמקום להעיף אותי כמו שהוא עושה תמיד הוא חיבק אותי בחזרה חזק. שחררתי אותו לרוץ לספר לניצן שהם הולכים לראות סרט, והסתכלתי על טל בהלם. הילד היה בהיי מטורף. "הוא מרגיש עכשיו הקלה כמו שמרגישים אחרי שמעיזים סוף סוף לזרוק מישהו שכבר מלא זמן לא אוהבים", אמרתי. הרמתי את הטלפון כדי להתקשר לרומי ולספר לה על הדבר המדהים שקרה לנו. מהחדר השני שמעתי את נבו שר לעצמו "אמא אני אוהב אותך, אמא אני אוהב אותך".
ככה נראית אישה שהביטה לפחד בעיניים והלכה למשחק בלי הילדים
שיכורים על המגרש
אחר כך הכל היה מושלם: לקחנו את הבנים לרומי והם הלכו ברצון ורצו במעלה המדרגות אל הבית בלי להסתכל אחורה. אנחנו החנינו את האוטו בחזרה בבית ודיוושנו לעיר על אופניים, כי אי אפשר למצוא חניה ביום של משחק. כל הרחובות היו מלאים באנשים לבושים באדום. פעם הסבירו לי שבשבתות של משחק, הסטודנטים מתחילים לשתות משבע בבוקר: בכל חצר ובכל מגרש חניה בעיר יש "טלגייט", מין התכנסות של קדם-משחק שעושים בה על האש ושותים המון בירה, וכולם מגיעים למשחק שיכורים. "הלילה של אחרי משחק הוא הלילה הכי סוער במסיבות בעיר", הסבירה לי סטודנטית שהכרתי, "אם הבאדג'רס מנצחים – יש חגיגה, ואם הם מפסידים – גם".
נכנסנו לאצטדיון הענקי שהיה מלא כולו בלובשי אדום ואני קלטתי שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני רואה משחק, איזשהו משחק. זה היה מדהים ואני שאלתי את עצמי אם זה כל כך מדהים בגלל חווית הפוטבול המאוד אמריקאית, או שאולי אירועים ספורטיביים הם מדהימים תמיד ואני פשוט לא ידעתי.
בדיוק התיישבנו כשהכרוז הכריז על כניסתה של המארצ'ינג באנד של האוניברסיטה. זו תזמורת עצומה שמתקדמת תוך כדי נגינה במין ריצה מצחיקה על קצות האצבעות וגם עושה העמדה בתוך המגרש, ומוביל אותה להטוטן שרץ קדימה ומניף את המקל שלו ובגדול זה אחד הדברים הכי יפים ומרשימים בעולם כולו.
"זו פארודיה?" טל שאל. "לא נראה לי", אמרתי. "האמריקאים לא ציניים בקשר לדברים כאלה".
גם אני לא צינית בקשר לדברים כאלה. אני חולה על תזמורות והייתי מוקסמת. בקי באדג'ר, גירית הקמע של הקבוצה, נכנס גם הוא למגרש בריקוד ואחריו המעודדות ודגלנים שרצו עם דגלי ענק כבדים של ויסקונסין. הפה שלי היה פעור. זה לא היה משחק ספורט, זה היה מופע מטורף, זה היה קרקס, זה היה מרהיב. "זה כל כך יפה, תראה, יש גם מעודדים בנים! אני שמחה שהלכנו, אני שמחה שבאת איתי", אמרתי לטל נרגשת. הצצתי בוואטסאפ, רומי כתבה שהם חזרו מטיול בחורשה והולכים למגרש שעשועים ואחר כך יאכלו עוגה והכל טוב. הכנסתי את הטלפון לתיק.
על מסכי הענק הקרינו עכשיו תמונות של משחקי הוויסקונסינס באדג'רס לדורותיהם. הסתכלתי מסביב. "זוכר שניסינו להבין איזו תחושת שייכות מרגישים האמריקאים? אז הנה תראה, יש להם מורשת". "ספורט זה באמת מרכיב מאוד משמעותי בזהות של האנשים פה", טל ענה, "בישראל זו חברה מגויסת, יש לנו את צבא העם. באמריקה נבחרת הפוטבול זו סיירת מטכ"ל והמעודדות הן החברות שלובשות חולצות של עורב גולני". גם לי הייתה פעם חולצה של עורב גולני.
"היי, אני הנק", פנה אליי הגבר הצעיר שהתיישב לידי, "אנחנו הולכים לשבת די צמוד כמה זמן עכשיו אז חשבתי להציג את עצמי". "אני נועה", אמרתי לו, "זו הפעם הראשונה שלנו, אנחנו נורא מתרגשים".
השחקנים נכנסו למגרש, המשחק התחיל ותוך עשרים שניות הייתי מזועזעת. "טוב הם פשוט מרביצים אחד לשני, מה זה המשחק הזה?", שאלתי את טל. "שניה, אני אגגל רגע מה זה פוטבול", הוא אמר ורכן אל הטלפון, "הא, את רואה את הקווים על המגרש? הם צריכים להתקדם כמה שיותר כדי לקבל נקודות". אבל אני כבר הייתי עסוקה בלעקוב אחרי בקי באדג'ר שרקד כמו מטורף ליד המעודדות בקצה של המגרש. "בקי באדג'ר מרתק אותי, מעניין אם הסטודנט שלובש את התחפושת הוא מהחוג לתיאטרון. תראה כמה הוא חיוני לעומת הקנגורו העייף והמסכן של הקבוצה השנייה", אמרתי בדיוק כשבקי התחיל לעשות שכיבות סמיכה מול יציע שלם שספר לו אותן בקול.
וזה עוד כלום לעומת היציע של הסטודנטים
"הנק, למה רק היציע ההוא מוחא כפיים וקם על הרגליים ומתלהב?" שאלתי את השכן שלי. "הו, זה היציע של הסטודנטים", הנק הסביר. הסתכלתי לשם בתדהמה, זה היה גוש מובחן שבלט לגמרי בהתנהגות שלו לעומת שאר האצטדיון. היציע של הסטודנטים ליווה בכריאוגרפיית תנועות ידיים אחידה שיר שלם של התזמורת, הצטרף אליה בקול גדול בשיר אחר ובמשך כל המשחק נע קדימה ואחורה במין תנועת תפילה שיצרה מרחוק מראה יפהפה של ים. ולחשוב שאת כל זה הם עושים בשכרות!
לידינו אנשים התחילו לאכול נקניקיות והמבורגרים, וטל הוציא כלי שהכנו בבית עם אגוזים ופירות יבשים. הנק הגניב מבט וחשבתי להגיד לו משהו, אבל אז יציע הסטודנטים יזם גל, ומיד אחריו גם גל איטי. קמנו כמו כולם. "לא ידעתי שיש דבר כזה גל איטי!" אמרתי בהתפעלות, ומיד למדתי שיש דבר כזה גם גל מהיר וגם גל שנוגע בקצה של המגרש וחוזר.
"תראי, הם מנסים לשבור קו הגנה", טל אמר. "תראה, כל מה שהמעודדים הבנים עושים זה רק להניף את המעודדות הבנות", אמרתי אני. המשחק נעצר פתאום לטובת מחווה קצרה לוטרנס, החיילים המשוחררים. איזה שחקן עבר קשיש שכנראה גם לחם בוויאטנם או משהו התחבק עם בקי באדג'ר ונופף לקהל. "אם היו עושים דבר כזה באמצע משחק בארץ זה היה נראה פשיסטי", טל אמר. "בארץ זה היה מוזר כי אין דבר כזה וטרנס", אמרתי, "כולם חיילים משוחררים. אתה וטרנס. אני וטרנס".
ואז בשלב כלשהו זה התחיל לשעמם. על המסך היה כתוב שיש עוד שלוש דקות למחצית, ולי כבר לא היה נעים מרומי כי עברו איזה שלוש שעות מאז שהלכנו. התחלתי לספור את השניות לאחור, אבל הספירה נעצרה כל שבע שניות בערך. גם טל התחיל לאבד סבלנות, הוא איחר לפגישה עם חברים. "אני אסע אליהם ישר מפה ואת תחזרי לבד הביתה עם האופניים", הוא אמר. פחדתי לנסוע לבד בעיר על האופניים, אבל ידעתי שאם אני אגיד את זה טל יתעצבן, וזה גם באמת היה טיפשי. אני צריכה להתגבר על הפחד ופשוט לנסוע הביתה.
"לא בכינו בכלל!" היה הדבר הראשון שנבו אמר לי כשנכנסתי לבית של רומי. "ידעתי שאתה תהיה בסדר גמור", אמרתי לו. "תודה תודה תודה תודה", קפצתי על רומי. "זה היה מושלם". "ליטפתי את הגורה", ניצן אמר לי. "והיא ליקקה אותי אבל לא פחדתי". יפה מאוד בן שלי, יפה מאוד. כולנו למדנו משהו היום.
שלושה מרצ'נדייס שמנסים לדחוף לקהל תוך כדי המשחק
הכוכב של קבוצת הכדורסל של מילווקי מוצג לראווה לקהל כשהוא מנפנף ומקדם איזה פרויקט עלק חברתי-קהילתי של אחת מרשתות הענק בשיתוף עם הקבוצה.
פרסומת לחנות הספרים שתיתן לי מחר חמישה אחוז הנחה על כל נקודה שהבאדג'רס יעשו היום.
הקבוצה העלובה של ההוקי מסתחבקת על המגרש עם בקי באדג'ר כשעל המסכים מופיע המחיר המוזל של המשחק הבא שלה.
