בחודשים האחרונים משהו הציק לי בקשר לאבא שלי. הוא ואמא שלי ביקרו אצלנו לפני שנה ורק בדיעבד התחלתי פתאום לחשוד שאולי משהו בו השתנה, הוא נראה לי פחות נלהב וחיוני מאיך שזכרתי אותו. למשל, ציפיתי שהוא יעוף על הנכדים בכל רגע מהביקור, ובמקום זה הרגשתי שכל הגעגוע שהיה לו אליהם הגיע לרוויה כבר אחרי יום וחצי. בבקרים הוא היה מתעורר מוקדם ונגרר איתי עייף לקחת אותם לגן, וכשהצעתי לו יום אחד לא להצטרף אליי אלא לישון עד מאוחר, הוא לא התווכח ואני נורא התאכזבתי. מהביקור ההוא נשאר אצלי טעם קצת חמוץ. היה נדמה לי שאבא שלי מרוחק ולא שמח משום דבר.
עכשיו הוא שוב בא לבקר אותנו במדיסון, ולפני שהוא הגיע קצת חששתי. מה אם החשדות שלי נכונים, מה אם אני אגלה שאבא שלי נורא הזדקן בשנה הזו, שמשהו בו נכבה? יכול להיות שקריאות ההתלהבות האופייניות הן כבר לא חלק מהרפרטואר שלו? יכול להיות שבגלל שאני לא רואה אותו ביום יום לא שמתי לב לירידה, אבל עכשיו כשניפגש שוב אני לא אוכל להתעלם מהשינוי?
"אולי לא תארחי אותו הפעם אצלכם בדירה הקטנה, אלא תמצאי לו פתרון אחר?" יוני הציעה. היה משהו בהצעה שלה, זה היה יכול להקל עליו מאוד. חלאס, הוא בנאדם מבוגר ומגיעים לו תנאים טובים יותר. אבל הרעיון שהוא יגור במקום אחר העציב אותי, חשבתי שזה יהפוך אותו לאורח, חששתי שהמרחק יעשה אותו עוד יותר מרוחק. אז טל ואני פתחנו את הספה הנפתחת בסלון, שיכנו את אבא שלי בחדר השינה שלנו והפעם הודעתי לו שהוא מוזמן לקום מתי שהוא רוצה בבוקר, שאין שום סיבה שהוא יביא איתי את הבנים לגן.
אבא שכיף לשמח
כמו לפני כל ביקור, גם הפעם השקעתי שעות בטבלת אקסל מפורטת, עשיתי תחקיר יסודי ותכננתי מה לעשות ולאן לנסוע ומה לראות בכל יום. מדיסון יפהפייה בסתיו ואני בחרתי את האטרקציות הכי שוות שהצלחתי למצוא, בדיוק לפי הדברים שאני יודעת שהוא הכי אוהב: טבע, מוזיקה וגלידה. ניסיתי לזכור את הלקח מהביקורים הקודמים, לקחת לעצמי יותר אוויר ולא לשעבד את עצמי לאירוח, אבל כל כך רציתי להתלוות אליו ולראות אותו מגיב לכל מה שתכננתי, לא הייתי מוכנה לפספס את ההתלהבות כשהיא תקרה.
את אבא שלי כיף לשמח יותר משכיף לשמח אנשים אחרים. אולי זה בגלל שהוא אדם מופנם יחסית, או כי הוא כזה צדיק שתמיד מבטל את ההנאה של עצמו למען אחרים. כשהייתי ילדה הוא תמיד אכל את השוקולדים הזולים במגירת הממתקים והשאיר לנו ליהנות מהמיוחדים, זה לא שינה לו, הוא תמיד הסתפק במועט. אמא שלי הייתה מתעצבנת ואומרת שהוא ילך לעזור לשכנים להעביר דירה לפני שהוא יעזור לה לתקן משהו בבית.
ואולי נורא נעים לראות אותו שמח בגלל שהוא קצת כמו ילד כזה, תמים וקל לעשות עליו מניפולציות. אחות שלי יוני ואני יודעות לחזות בדיוק מאילו דברים הוא יתלהב ואנחנו יכולות גם לחקות את המילים והאינטונציות המדויקות שהוא ישתמש בהן, נניח אנחנו אומרות אחת לשנייה בלי שהוא ישים לב "לכי תראי לו ביוטיוב את הסרטון של הצעת הנישואים 'I think i wanna marry you' ותראי שהוא ייטה את הראש הצידה ויגיד 'באמת יפה!' בטון כזה מופתע" או "תשאלי את אבא איך הייתה היום ההצגה, תראי שהוא יגיד 'תשמעי, זה היה יוצא מן הכלל!".
כמה ימים אחרי שהוא הגיע, שמתי לב שכשאנחנו בבית הוא בעיקר יושב ומדבר עם טל ואיתי. בישראל היינו מתנחלים כמעט בכל ערב אצל ההורים שלי ואבא שלי היה משתולל עם נבו וניצן, מספר להם מיליון סיפורים, מתחפש ומבהיל אותם. בסדר, אמרתי לעצמי, בכל זאת הבן אדם לא נהיה יותר צעיר וכבר יש לו פחות מרץ, וגם הילדים גדלו ומשחקים יותר לבד. אבל בערבים, כשהוא סיפר לנכדים סיפור לפני השינה על הילדות שלו בקיבוץ בעמק בית שאן בשנות החמישים, הייתי צריכה להגיד לו להנמיך את הקול ולהרגיע מרוב שהוא נכנס לתוך הסיפור והתלהב.
השכבנו אותם שנינו יחד בכל ערב בשבועיים האלה. אבא שלי סיפר סיפור בעל פה ואחר כך אני שרתי שירי ערש. "נועהל'ה, את שרה יפה מאוד!" הוא אמר לי אחרי הערב הראשון.
"אני שרה יפה? אתה ויוני שרים יפה, אני שרה רגיל", אמרתי ולא כי הצטנעתי.
לאבא שלי יש שמיעה כמעט אבסולוטית, הוא כמו משרוקית כלבים – שומע כוכב נולד ומתחיל להתפתל כי הזמרת "כל כך לא מדייקת". אמא שלי תמיד התלוננה שהוא אף פעם לא מפרגן ליוני על השירה שלה, למרות שכולם מסכימים שהיא זמרת מצוינת. אבא שלי דווקא לא אדם ביקורתי או קשה, ממש לא, אבל איכשהו קשה להוציא ממנו מחמאות; אולי זה חלק מכל העניין הזה של דור שני והילדות העשוקה בלינה המשותפת. יש במשפחה טענה שאבא שלי נכה רגשית בגלל שסבתא שלי יצאה בהוראת הקיבוץ ללימודים בתל אביב כשהוא היה בן עשרה חודשים, והייתה חוזרת פעם בשבועיים לסוף שבוע. ואמנם הוא מוחץ ומנשק אותנו עד היום כאילו אנחנו בנות שלוש, אבל עובדה שתמיד רצינו לסחוט ממנו את המחמאות, את ההתלהבות הזו, אז כנראה שהן לא היו בשפע.
"את שרה יפה מאוד", הוא קבע, ואני הייתי קצת המומה וקצת מוחמאת. כל החיים חייתי בצל ה"נועהל'ה את כל כך לא מדייקת" הזה. אולי לעת זקנה משרוקית הכלבים קצת החלידה?
לקיבוצניק הזה אולי נגמר הכוח אבל נפתח הלב
התקדמתי לפי האקסל ולקחתי את אבא לגן הבוטני ולגלידה המקומית המצוינת ולמיוזיקל שהגיע מברודווי. לחלק מהמקומות שלחתי אותו באוטובוס לבד בזמן שאני נשארתי בבית לעבוד, לחלקם הצטרפתי או שהלכנו שנינו עם הילדים אחרי הגן. כל אטרקציה ואתר שבחרתי היו בינגו. הוא בילה שעות בגן הבוטני, טרף את הגלידה וסיפר לאמא שלי בסקייפ על המיוזיקל. התחלתי להרגיש הקלה.
ובאחד הימים כשהיה לי תור למספרה השארתי אותו בחנות ענתיקות ענקית ואמרתי לו שהוא יכול להגיע ברגל לגן של הבנים. "נראה לי שזה יהיה כמו מוזיאון בשבילך, תמצא שם הרבה פריטים מהילדות שלך", אמרתי לו ויצאתי, ופתאום נשמעתי לעצמי הכי עלובה, מה אני תוקעת אותו בחנות עתיקות עכשיו שעה שלמה, מה זה מעניין אותו בכלל? אבל כשהגעתי לגן הוא אמר לי שהוא הגיע ממש כמה דקות לפני.
"כמעט איחרת לקחת את הבנים מהגן?" התפלאתי, "מה, עד עכשיו היית בחנות?".
"תשמעי, היה שם המון מה לראות! זה היה יוצא מן הכלל!" הוא אמר ונראה מאוד שמח, ואני הייתי מאושרת.
"אני אוהב את סבא", ניצן אמר לי כשהלבשתי לו פיג'מה בחדר. ניצן תמיד היה הנכד של סבא וגם עכשיו הוא לא מש ממנו, אפילו בנסיעות באוטו סבא ישב בין שני מושבי הבטיחות וכשסובבתי את הראש אחורה ראיתי שניצן מחזיק לו את היד. "לך תגיד לו את זה, זה מאוד ישמח אותו!" אמרתי. לא האמנתי שהוא יגיד, אבל הוא ניגש אל אבא שלי ואמר "סבא אני אוהב אותך". חשבתי שאבא שלי יצחקק במבוכה ויפטור את זה בליטוף, אבל הוא חיבק ונישק את ניצן ואמר לו "מי בובון של סבא". גם לי הוא היה קורא בובונת של אבא, אולי עד היום בעצם, ואז הוא חיבק ונישק גם את נבו ואמר "שני בנים לי חמודים לי", בדיוק כמו שהיה אומר לי וליוני "שתי בנות לי חמודות לי".
בערב האחרון, אבא שלי התיישב לידי על הספה בסלון וחיבק אותי. "היה ביקור נהדר נועהל'ה, איזו מארחת את", הוא אמר. "את יודעת שזה ממש השפיע עליי לטובה, להתנתק מטרדות היום יום והעבודה? נהניתי מכל רגע".
טוב, זה היה יותר גדול ממה שיכולתי בכלל לצפות. מילא שהצלחתי במשימה לשמח אותו, אבל הוא אשכרה הביע את זה במשפט ועוד עם החלק הכמעט רוחני על ההתנתקות מהשגרה. בשביל קיבוצניק בן כמעט שבעים זה ממש וואו. אז יכול להיות שהוא מזדקן ושיש לו פחות אנרגיה, הגיוני, אבל הנה משהו בו גם נפתח עם השנים.
גם אני נהניתי מכל רגע, ובכל זאת הגעתי מותשת ליום האחרון של הביקור. כבר התחלתי לחלום על לישון שוב במיטה שלי. בבוקר לקחתי אותו לתחנה ונפרדנו והסתכלתי עליו עולה לאוטובוס. אני לא יודעת למה, אבל מאז ומעולם היה לי איזה פחד על אבא שלי. בכל פעם שאני נפרדת ממנו אני חושבת שאולי זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו. ופתאום עברה לי בראש המחשבה, אני מקווה שלא בזבזנו שנתיים ממנו עם הרילוקיישן הזה, הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה שנים מאושרות איתו.
באמצע הלילה אחד הבנים ביקש מים או שמיכה או אני לא זוכרת מה, וניגשתי אליו לשנייה ואז בעיניים כמעט עצומות הלכתי על אוטומט לספה הנפתחת בסלון, אבל היא הייתה סגורה ואני חזרתי לחדר שלי ולמיטה שלי ונשכבתי ונרדמתי מיד.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com