בערב שלפני יום ההולדת שלי הלכתי לישון ב-23:00, וכמו בכל ערב השארתי לטל פתק לבוקר על השיש. "בוקר טוב! היום תכין בבקשה - לניצן בייגל עם חמאת חמניות, לנבו סנדוויץ' עם גבינה, לכל אחד מהם כלי קטן עם ירקות + תלביש אותם שיהיו מוכנים ליציאה לגן ותעיר אותי בבקשה הפעם בשבע במקום בשש וחצי, כי זו היומולדת שלי וזה כל מה שאני מבקשת". הנחתי את העט כי שמעתי קריאה מהחדר של הבנים, ואחרי כמה דקות חזרתי והוספתי למכתב: "ולקחתי עכשיו את ניצן לשירותים בחושך ואני חושבת שהוא השתין על כל הקיר מחוץ לאסלה, אבל מאוחר נורא ואין לי כוח לנקות את זה ומחר זה היומולדת שלי, אז לטיפולך".
למחרת בשעה שש וחצי שמעתי אותו אומר לנבו להיכנס להעיר את אמא. נבו הביא לי למיטה ציור של לב, ציור של איש וציור של טלפון סלולרי והיומולדת התחיל טוב. יצאתי מהחדר וראיתי שטל נמצא בשלב הסנדוויץ' של נבו, ככל הנראה הוא מתקדם בקריאת הסעיפים רק תוך כדי הביצוע שלהם. "מזל טוב מאמי!" הוא אמר, "אז מה החלטת, את רוצה שנלך שנינו לארוחת בוקר ביחד או לארוחת ערב עם הבנים?"
בלי הפקות, סתם משהו קטן
אף פעם לא שאלתי אנשים אחרים אם הם מרגישים ככה, אבל אני בכל שנה ביומולדת שלי קצת בחרדות. יומולדת זה יום שבו אנשים מרעיפים עליך אהבה ומפרגנים ואני תמיד מרגישה שאני לא בנאדם שכל כך מושך אהבה ופרגון ומתוך היסטריה אני נהיית דומיננטית מדי ויוצא שאני אונסת את כולם לחגוג איתי. למשל השנה, הבנים גדולים מספיק אז הסברתי לטל שהוא צריך להנחות אותם להכין לי משהו, ולהסביר להם שביום הולדת משמחים מישהו שאוהבים כי רוצים לעשות לו טוב ולא כי הוא מצפה לזה, זה בדיוק ההבדל בין מישהו שאתה רוצה לחגוג לו למישהו שלא, ואני תמיד מרגישה שאני נופלת על הקטגוריה השנייה.
לטל יש רק שלוש תכונות שמפריעות לי: הוא אף פעם לא מחזיר שום דבר למקום, הוא ישן תמיד באלכסון והוא לא מאמין בימי הולדת. הוא לא רוצה שאף אחד ינסה לשמח אותו ביום ההולדת שלו וגם אין לו שום עניין לשמח אחרים, ובאופן כללי הוא מעדיף שגרה אפורה עם כמה שפחות הפרעות וריגושים ושונא לצאת מהבית בערב. "כל מה שאני רוצה זה רק ללכת כל יום לישון בשמונה וחצי, לאכול כל יום בדיוק את אותה ארוחת צהריים, לכתוב את המחקר שלי, לצאת לרוץ ולהיות עם המשפחה שלי ואני בן אדם מאושר. תהרגי אותי, אני לא מבין מה רע בזה". גם אני לא רוצה המון, רק ביום ההולדת שלי אני אוהבת ללבוש משהו יפה ולעשות משהו מיוחד, אפילו סתם משהו קטן, לא צריך הפקה.
"ביום הולדת שלושים שלה ארגנתי לה מסיבת הפתעה", טל אוהב לספר לאנשים כשהנושא עולה, "יום כיף מהבוקר ועד הערב, כל החברים שלה הגיעו בלי שהיא ידעה, זה היה חתיכת אירוע. הכל בשביל שהיא תרד לי מהראש לעוד עשר שנים, אבל זה לא מספיק לה, כל שנה מבקשת". בכלל לא רציתי לעשות עניין מהיומולדת השנה, עד שהוא עשה מזה עניין הפוך. חשבתי רק להזמין את חבורת הישראלים לארוחת בוקר בלי הילדים, אבל אחר כך חשבתי שלא נעים לבקש מאנשים לצאת על חשבון עבודה וירדתי מזה. התלבטתי אם כדאי שנלך רק אני וטל לבד, או שאולי פשוט ניקח את הבנים בערב לאיזה שיטי דיינר כמיטב המסורת המשפחתית, נמצא דיל של אכול פנקייקים כפי יכולתך בארבעה דולר ונרדים אותם בדרך הביתה באוטו בלי מקלחת, שזו אחלה דרך לסיים יום הולדת. אבל ביום שלפני יום ההולדת כל החשק יצא לי, הייתי בטוחה שיהיה יום רע ומבאס ולא רק בגלל טל והנטיות הסגפניות והמדכאות שלו.
כשסיפרתי לנבו ולניצן שיש לי יומולדת מחר, נבו מיד שאל אם אני יכולה לקנות לו מתנה. "אז אני אהרוס לך את היומולדת", הודיע לי, וכל הדרך הביתה חיבר עם ניצן שיר נוראי שכל בית שלו מתאר חורבן אחר שהם ימיטו על החגיגה שלי, איך הם ישפכו בוץ על כל האנשים ביומולדת, ימעכו את כל העוגה (חוץ מאת הפרוסות שהם יאכלו) ויזרקו לי את כל המתנות. נכון שזה טיפשי להיפגע מילדים בני שלוש וארבע, אבל זה לא היה נעים להקשיב לשיר הזה. יחד עם האטיטיוד של אבא שלהם כבר חשבתי שאולי באמת עדיף שלא נעשה כלום וזהו. אבל אז קמתי בבוקר והיום בכל זאת התחיל טוב.
כשירדנו מהאוטו ליד הגן נבו אמר לי לא להסתכל ורץ לדשא ואסף לי זר של כמה פרחים קטנים ונוצה. שמחתי מאוד למרות שנוצות זה הדבר הכי מטונף ומלא חיידקים והחזקתי אותה בקצה האצבע בגועל אבל בפנים הייתי מאושרת. בבית הנחתי את הזר המעוך על השולחן ליד הציורים של נבו מהבוקר והחבילה הקטנה שקיבלתי בדואר, אמא שלי שלחה לי מתנה סמלית (בנוסף לכסף לבילוי בניו-יורק, שאותו אי אפשר להניח על שולחן) והחלטתי שאני אפתח אותה רק בערב עם הבנים. שולחן היומולדת שלי היה קטן וצנוע אבל שימח אותי, והחלטתי שאני לא אעבוד היום אלא רק אעשה דברים כיפיים.
בלוני הליום באוטו זו חתיכת סכנה
רשמתי לעצמי לעיין בברושורים של אתרי תיירות בוויסקונסין, לראות בנות גילמור ולבחור מסעדה לצאת אליה בערב, אבל יצא שבחירת המסעדה התארכה מאוד כי חיפשתי מקום שיהיה גם משפחתי עם פנקייק בצורה של מיקי מאוס וגם קרוב לבית כדי שטל לא יעשה פרצופים וגם זול ואם אפשר גם עם "קידס איט פרי נייט" כי אנחנו ממש קצרים בכסף עכשיו. אחרי שעניתי לכל המברכים מהפייסבוק ומהוואטסאפ כולל פעמים בהן הייתי צריכה לענות בשני מדיומים שונים לאותו בן אדם הגעתי לפרק של בנות גילמור רק לקראת הצהריים, ומהר מאוד הגיעה השעה שלוש ולא הספקתי לעיין בברושורים אבל היום בהחלט עבר טוב.
בחניה של הגן פתאום לירון החברה שלי שלפה מהאוטו שלה שני בלוני ענק. אני חושבת שבחיים לא קיבלתי בלונים ליום הולדת. חיבקתי אותה ואז היא אמרה לי "רגע, וזה מישראל" ונתנה לי גם זר פרחים וקופסת קאפקייקס וברכה. החברות שלי מהבית שלחו לי מתנה לאמריקה. לרגע היו לי דמעות בעיניים וחיבקתי את לירון שוב כי הן לא היו שם ונכנסתי לאוטו ודחפתי את הבנים ואת הבלונים פנימה לפני שהם יעופו לנו וקראתי את הברכה וניסיתי להבין איך הן עשו את זה. מה, הן ביקשו ממנה לקנות בשמן והעבירו לה העברה בנקאית? ובכל מקרה הייתי מאוד מאוד שמחה.
באוטו התחננתי לבנים שיחזיקו את הבלונים צמוד לברכיים שלהם כי מתברר שבלוני הליום באוטו זו חתיכת סכנה. ניצן נראה קצת עצוב ושאלתי אותו מה הוא מרגיש. "אמא אני חושב שניצן מקנא בך", נבו אמר, וניצן אמר שנכון שיש את המלך הזה עם השם כמו של שאול החתול? שאול המלך? אז הוא קינא בדוד, ואני אמרתי שנכון, יום הולדת זה כיף ובטח גם להם מתחשק שיהיה להם יומולדת, וזה בסדר לקנא, גם אני מקנאה בבנות שהן מאוד יפות, ונבו בלע את הפיתיון ואמר "אבל אמא, את יפה", והיומולדת כבר היה בחצי שלו ועדיין היה טוב.
בבית הוספתי לשולחן היומולדת את הקאפקייק שנשאר אחרי שאכלנו את הרוב ובדקתי הודעות בסמארטפון. "מזל טוב! איך אתם חוגגים?" סימסה לי עוד חברה ישראלית, והוסיפה אם היא יכולה לקפוץ אלינו עם הילדה. גם בפורים היא שאלה אם היא יכולה לקפוץ ואני לא הבנתי מה זה אומר לקפוץ, היא מתכוונת לבוא לשחק פה ולשתות קפה או שאולי יש לה משהו רשמי להגיד לי, אולי עשיתי משהו לא בסדר, ואז הבנתי שהיא בסך הכל הכינה לנו משלוח מנות ורוצה להקפיץ את זה אלינו והיה לי נורא לא נעים כי אני לא הכנתי כלום. "אוי לא, את לא עושה את זה שוב, את לא הכנת לי עוגה או משהו כזה", הפעם עליתי עליה מוקדם. תוך כמה דקות היא הגיעה עם עוגה ונר וברכה, היה כיף והבנים אכלו גם מהעוגה והתחלתי לדאוג שהם לא יהיו רעבים במסעדה.
כשטל הגיע הביתה התארגנו ונסענו. ביקשתי מהבנים להיכנס עם הבלונים למסעדה כי בנוסף לארוחות חינם שלהם רציתי גם לקבל את הארוחה חינם למי שחוגג יומולדת, וחשבתי שהבלונים יכולים לעזור לי לבסס את הטיעון הזה. המלצרית לא ביקשה תעודת זהות והביאה לי פנקייק עם שתי ביצי עין ובייקון והבנים אכלו פנקייק שוקולד וטל הזמין המבורגר. "שנבקש גם את ה-20 אחוז הנחה למצטרפים חדשים למועדון?" שאלתי אותו.
באוטו בדרך חזרה הביתה ציינתי שהיה נחמד מאוד. "אני לא אוהב לצאת מהשגרה, זה מדרון חלקלק. זה מתחיל מלאכול לארוחת ערב המבורגר במקום את הסלט הקבוע שלך, ממשיך בלא לקום בבוקר לריצה, אחר כך לא הולכים למילואים וזה נגמר בלרדת מהארץ", טל חלק איתי את תפיסת העולם המעוותת שלו במקום לענות. יכול להיות שהוא באמת עד כדי כך סובל מזה? לא משנה, פעם בשנה יש לי יום הולדת ומגיע לי לשמוח. ובאמת שמחתי; הבנים לא נרדמו בדרך הביתה באוטו, אבל זה בכל זאת היה יום הולדת ממש-ממש טוב.
שלושה דברים שאני מקווה לשנות עד יום ההולדת הבא שלי
פחות סוכר לבן. או שגם סוכר חום זה רע? בכל מקרה, פחות סוכר. בקפה הפחתתי כבר לחצי כפית ואני כמעט ולא צורכת ממתקים, מוצרי מזון מעובד ושתיה ממותקת, אז נשארו בעיקר העוגות שצריך איכשהו לקצץ בהן.
פחות גוגל טרנסלייט. הכתיבה שלי באנגלית השתפרה בצורה מדהימה, אבל הקריאה עדיין מדשדשת ואני חייבת להתאמץ יותר ולקרוא יותר טקסטים בלי תרגום, מה גם שהתרגום תמיד גרוע.
יותר השקעה בימי הולדת של אחרים. וגם במשלוחי מנות בפורים. זה היה כל כך נחמד לקבל את תשומת הלב והפינוק, אז אולי אפשר לנסות ולהשקיע בחזרה? פעם הייתי מלכה בדברים האלה, החלדתי עם השנים. שווה לנסות שוב.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com