ואז ג'ודי מצאה אותנו

ברגע הראשון, אושוויץ הזכיר לי את מחנות הקיץ באגם באילינוי אליהם הייתי הולכת בתור נערה; כמה מבני לבנים והמון מדשאות ירוקות. אם לא היו שם המוני תיירים קולניים, הייתי יכולה בקלות לחשוב שמדובר במקום שליו ופסטורלי. אבל כשהסיור התחיל, התחלתי לקלוט את הרוע.

תמיד ידעתי מה השואה עשתה לאבא שלי. המספר המקועקע על הזרוע שלו היה תזכורת לזוועות שהוא שרד. מעולם לא צפיתי בסרטי שואה, לא הייתי צריכה לראות שום תיעוד, לגדול כבת לניצול היה טראומטי מספיק. ידעתי כמה הוריי סבלו בפולין ולא הייתה לי שום תשוקה לבקר שם, אבל בשנים האחרונות הרגשתי שאני צריכה לראות את המקום שגזל מאבא שלי, שהיה ספר מעיירה קטנה בשם פלונסק שבפולין, את המשפחה ואת החיים הנורמליים שהיו לו. הייתי צריכה לבוא ולהתעמת עם השטן.

מצאתי פולין שונה מזו שציפיתי. בוורשה רוב האנשים דיברו אנגלית, והיו חמים ולבביים. באופן אירוני, גילינו שפולין היא מאוד בטוחה ומכניסת אורחים ליהודים; לצערי, אני לא יכולה לומר את אותו הדבר על הרבה מדינות אחרות באירופה.

>>>משתדרגת באמריקה: בשבוע שעבר סיפרתי לכם איך גדלתי בקיבוץ<<<

בהתחלה הייתי תיירת אמריקאית, כמו כולם. עבור רוב המבקרים שהיו איתי בסיור, הביקור באושוויץ-בירקנאו לא היה שונה בהרבה מסיור היסטורי במרתף עינויים ימי ביניימי. אבל עבורי זה היה אישי. זה המקום בו אשתו הראשונה של אבא שלי ושני הילדים שלהם הוצאו להורג בגז. סיפורים שלא באמת הקשבתי להם בתור ילדה הפכו ברגע אחד למציאות קונקרטית. ראיתי ערימות של שיער שנחתך מהגופות, במטרה לשלוח אותו לגרמניה ולהפוך אותו לטקסטיל, וידעתי שלהסיר את השיער מהגופות היה מה שהותיר את אבי הספר בחיים.

המשפחה האחרת

כשהייתי בת 16 גיליתי שלאבא שלי הייתה עוד משפחה לפני המלחמה. זה היה שוק. היו לו שני ילדים מהנישואים האלה, בן ובת, אחים שלי למחצה. במשך 40 שנה תהיתי, מי היו האנשים חסרי השמות האלה? לא יכולתי לשאול את אבא שלי, זה היה ברור שאסור לנו אף פעם להעלות את הנושא הזה בבית. אבא נפטר לפני 30 שנה, ומאז אף אחד אחר לא יכול היה לספק לי שום אינפורמציה. אמא שלי אמרה לנו שלאשתו הראשונה של אבא הייתה אחות ששרדה את השואה, אבל היא אפילו לא ידעה את שמה.

רק כשבת אחותי התחילה את עבודת השורשים שלה לקראת בת המצווה, ביולי 2011, הסוד של העבר שלנו התחיל להיפתח. מוזיאון השואה בסקוקי סיפק לה מסמכים מהצלב האדום ומיחידות מעקב של קורבנות מלחמה, ולפתע היה בידיי תיעדו כתוב עם שמות ותאריכים, הקלטות של אבא שלי – וגם עדות של אישה בשם בינה גולדגרם קלוג, שמספרת על האחות שאיבדה, גיטלה גולדגרם מילר. הצטמררתי. מילר הוא שם המשפחה שלי. בפעם הראשונה בחיים ראיתי את שמה של אשתו הראשונה של אבא. גיטה גולדגרם מילר. הייתי נחושה למצוא את אחותה, בינה.

הצלחתי למצוא במסמכים עדות לכך שבינה חתמה עליהם בסאן פאולו, ברזיל. נכנסתי לפייסבוק וחיפשתי את השם קלוג. מצאתי בחורה בשם סמארה קלוג שחיה בברזיל, ושלחתי לה מכתב דרך פייסבוק. הסברתי לה מי אני ושאני מחפשת אישה בשם בינה קלוג; בכל יום נכנסתי לפייסבוק שלי וקיוויתי לראות תגובה מסמארה, אבל היא לא ענתה לי מעולם.

ניסיתי שוב. הפעם גיגלתי את השם קלוג וסאן פאולו. מצאתי אתר שהיה בו סיפור שכתב ניצול שואה על הכפר הקטן שלו בפולין שלפני המלחמה, מתורגם מיידיש לפורטוגזית. לצד הקרדיט לתרגום הייתה כתובת אימייל. הייתי כל כך נרגשת שמצאתי קצה חוט, שבאותו הרגע שלחתי אימייל למתרגם של הסיפור. כתבתי:

"אני מחפשת אחרי בינה גולדגרם קלוג, או כל אדם מהמשפחה שלה. אני חושבת שהיא גיסתו של אבי המנוח, שעיה (סידני) מילר מפלונסק. אבי שרד את השואה, אבל אני יודעת שאשתו הראשונה, גיטלה גולדגרם מילר, לא שרדה. אנחנו מקווים למצוא בני משפחה כלשהם. נודה לך אם תעזור לנו בחיפוש שלנו.

בכבוד רב, ג'ודי מילר מורל"

שתי דקות אחר כך קיבלתי אימייל: "איך מצאת את הכתובת הזו ואיפה את גרה? בכבוד, לנרט".

"גיגלתי את השם קלוג בסאן פאולו", עניתי, "ומצאתי לינק עם כתובת המייל שלך. אני גרה בפרברים של שיקאגו. האם אתה יכול להגיד לי אם אתה קשור לאישה שאני מחפשת?"

דקה אחרי זה קיבלתי תשובה: "בינה הייתה אמא שלי. היא נפטרה לפני 4 שנים".

המשכנו להתכתב. בתוך חמש דקות, לנרט סיפק לי את הפרטים על המשפחה הראשונה של אבא שלי שהיו חבויים ממני במשך מעל חמישים שנה. הוא סיפר לי שדודתו גיטלה, שהייתה אשתו המנוחה של אבי, הייתה אחותה הבכורה של אמו, בינה. הן היו בנות למשפחה ורשאית בת 9 ילדים. גיטלה הייתה מיילדת; היא הייתה בת 23 כשנשלחה עם הילדים שלה, משה בן ה-4 ולאשה בת ה-2 לאושוויץ-בירקנאו.

לנרט סיפר שאחרי שהכירה את שעיה, אבא שלי, גיטלה עברה לחיות איתו בעיירה פלונסק. החיים בגטו בוורשה היו קשים מאוד, ובשלב כלשהו הזמינה גיטלה את כל משפחת גולדגרם להצטרף אליה ואל בעלה שעיה ושני ילדיהם בגטו בפלונסק. הם חיו יחד בצפיפות ובתנאים לא תנאים, אבל בינה סיפרה שהחום המשפחתי ניחם אותם.

לנרט מצא אזכור נוסף של אבא שלי באחד מהזיכרונות הכתובים של אמא שלו: "יום אחד הוציאו חיילי ה-ס.ס. את כל יהודי הגטו לרחוב ודרשו לראות תעודות", כתבה בינה. "ראיתי את הנאצים ממתינים עם אלות למי שלא נמצאו אצלו תעודות, חשבתי שלא נצליח לשרוד את היום הזה. אבל לפתע התרחש נס: הגיס שלי, שעיה, הופיע עם בן דודו מהמשטרה היהודית, והצליח לחלץ את כולנו".

ב-1941 התחילו המשלוחים לפינוי יהודי פלונסק. אמן של בינה וגיטלה נשלחה יחד עם מבוגרים נוספים באחד מהטרנספורטים הראשונים, והן לא ראו אותה שוב. גם האבא יצא יום אחד לחפש אוכל ולא חזר. בינה נשארה בגטו עם אבא שלי, אשתו ושני הילדים, ויחד הם נלקחו במשלוח האחרון לאושוויץ בקרון בקר ב-1942.

בטקסטים מבולבלים מימיה האחרונים כתבה בינה על ההגעה למחנה ההשמדה: הנאצים זרקו את התמונות של המשפחה, את הבגדים, הטבעות, הכל. הם נשארו עירומים. "בשלב כלשהו ידעתי שלא אראה יותר את אחותי גיטל ואת בעלה מילר", היא כתבה.

בדרך נס ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי, הצליח להתערב לטובתה - ובמקום לסיים בקרמטוריום היא נשלחה לשוודיה, שם בסופו של דבר נישאה לניצול נוסף וילדה שלושה ילדים. המשפחה חיה מספר שנים בשוודיה, ומאוחר יותר עברה לסאן פאולו, ברזיל. לנרט סיפר לי שאחיו הבכור מתגורר גם הוא בסאן פאולו (מסתבר שסמארה, בתו, לא בודקת את תיבת הדואר בפייסבוק שלה בתדירות גבוהה), ושאחותו הצעירה, רחל, חיה בקיבוץ בישראל.

הטרגדיה המשותפת חיברה בינינו

בזמן ששוחחתי עם לנרט, יכולתי לראות שאנחנו, ילדי הניצולים, ולא משנה אם בשיקאגו, בסאן פאולו או אפילו בתל אביב, תמיד נחיה עם המורשת של ההיסטוריה הטראגית של ההורים שלנו. באופן אירוני, העבר הנוראי שהם ניסו לשמור מאתנו בסוד רק הפך אותנו לפגיעים ולמפוחדים יותר. הטרגדיה המשותפת שלנו חיברה בינינו. מאז האימייל הראשון שלי ללנרט, כבר התמזל מזלי לפגוש אותו ואת משפחתו כשהם הגיעו מברזיל לחופשה בפלורידה. כשביקרנו בישראל הכרנו את רחל ומשפחתה. הבת של רחל, נועה, בעלה ושני הבנים הקטנים שלהם גרים כרגע במדיסון ויסקונסין, מרחק שעתיים נסיעה מהבית שלנו. אנחנו נפגשים לעתים קרובות.

לפני שהסיור באושוויץ הסתיים, הסתכלתי אחורה על פסי הרכבת. ראיתי את גיטלה נושאת את לאשה המפוחדת ומחזיקה בידו של משה. דמיינתי כמה מבועתים הם בטח היו. חשבתי איך משה בן הארבע בטח ניסה להיות אמיץ בשביל אמו ואחותו הקטנה. תהיתי עד כמה הם היו מודעים לעובדה שאין להם שום סיכוי. שכמו מיליוני יהודים אחרים, הם מובלים לשחיטה רק כי חטאו להיוולד יהודים.

לא משנה כמה יהודים הנאצים ניסו לשחוט, הם לא הצליחו לחסל אותנו. גיטלה, משה ולאשה אולי נעלמו - אבל לנרט, רחל, אני והמשפחות שלנו נמשיך בשבילם. אנחנו העדות שהטוב חזק מהרע, שהחיים חזקים מהמוות, שמתהומות הזוועה החיים עולים ומלבלבים. למרות שאנחנו לא מחוברים בדם, לנרט, רחל, נועה והמשפחות שלהם הם כולם חלק מהמשפחה שלי. אני תוהה איך אבא שלי היה מרגיש אם היה יודע שאני מצאתי חלק מהמשפחה שהוא איבד. חסרי השמות שוב אינם חסרי שמות.

כתבה באנגלית ג'ודי מילר מורל, שיקאגו, יוני 2016.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

• רילוקיישן