ביום שישי לפני שבוע עצרתי אחרי המאפייה לעשות עוד איזה סידור. לקחתי רק את הארנק והטלפון, נעלתי את האוטו והסתכלתי אחורה מהחלון כשהתרחקתי. על המושב שליד הנהג היה זרוק התיק שלי, שלא היה בו שום דבר חשוב, ולידו הייתה מונחת החלה שקניתי, ובפעם הראשונה בחיים שלי עברה לי בראש מחשבה שאולי כדאי לשים את החלה מתחת לתיק, כי מה אם מישהו יראה אותה ויזהה שאני יהודייה ויפגע לי באוטו. מה אם אני אחזור ואמצא על האוטו שלי צלב קרס בגלל החלה.
בשנה וחצי שלי באמריקה אף פעם לא הרגשתי כמו מיעוט נרדף, הרבה יותר כמו מיעוט מובחר ופריבילגי. הייתה את הפעם הזו שאיזו סינית בשיעור אנגלית אמרה לי "וואו, את יהודייה, אף פעם לא ראיתי יהודי", ואני אמרתי בצחוק "הנה, אין לי קרניים", והיא לא הבינה את הבדיחה אבל כן אמרה לי שהיא שמעה שאנחנו היהודים מאוד חכמים, ונתנה לי תרגיל בחשבון אבל ברור שלא ידעתי לפתור אותו כי אני גרועה בחשבון. אחר כך ניסיתי לספר שבימי הביניים האשימו את היהודים שהם מכינים מצות מדם של ילדים נוצרים, ושוב היא לא הבינה ושאלה למה עשינו את זה. אבל זו לא הייתה באמת אנטישמיות, אם כבר אז להגיד באמריקה שאת יהודייה תורם למעמד שלך, ולא להיפך. נראה לי שמה שכולם שואלים את עצמם בשבועות האחרונים זה אם זה עומד להשתנות.
מרגישים בנוח להיות אנטישמים
במגרש השעשועים כולם דיברו השבוע על בית הקברות היהודי שהושחת בפילדלפיה. שלומית, החברה הקנדית שלנו שעובדת בהלל, ארגון הסטודנטים היהודי באוניברסיטה, סיפרה שעשו להם במשרדים תדרוך על מה לעשות במקרה של התראה על פצצה. "זה ממש מפחיד", היא סיפרה, "במילווקי התקשרו ואמרו להם שיש פצצה והם פינו את כל הבניין של ה-JCC, ויש להם שם חדר כושר וגן ילדים והכל. זה מפחיד ממש".
"אבל אף פעם אין באמת פצצות", אמרתי.
"נכון, אבל עצם האיום כבר משפיע", היא נזפה בי, "שמעתי על אנשים שהוציאו את הילדים שלהם מגנים יהודיים באמצע השנה. אפילו אני מתלבטת אם לרשום את הילדים לבתי הספר היהודיים בשנה הבאה, ולוותר על חלק ממשהו שמאוד חשוב לנו".
אולי בגלל שאני ישראלית הדברים האלה בדרך כלל עוברים לידי, כאילו אנטישמיות זה עניין קצת גלותי כזה. אני הרבה יותר מוטרדת מהדרך בה ישראל מתייחסת למיעוטים שלה מאשר מהדרך בה מדינות העולם מתייחסות ליהודים. אבל האמת היא שאנשים במדיסון מסביבי אומרים שלהיות יהודי בארה"ב נהיה מסוכן כמו להיות יהודי בצרפת. הם מדברים על מערכת הבחירות של טראמפ, על איך שהוא לא גינה קבוצות של KKK וניאו נאצים שתמכו בו, על היועץ הבכיר שהוא מינה שהוא אנטישמי באופן די גלוי.
בחודשיים האחרונים היו מעל לשישים מקרים של התראות על פצצות במעל עשרים מרכזים קהילתיים יהודיים ברחבי ארצות הברית. בוויסקונסין דיווחו על 30 מקרים של אנטישמיות בשנה האחרונה, פי שלוש מאשר ב-2012. שמעתי שגם באוניברסיטה במדיסון היו המון מקרים, אבל רובם כנראה לא הגיעו לתקשורת. סיפור שכן סוקר בעיתונות המקומית היה על צלבי קרס ותמונות של היטלר שהודבקו על דלת של חדר של סטודנט יהודי, במעונות שנמצאים ממש ממול לחדר הכושר שלי. כתבו שכנראה שזו הייתה בדיחה בטעם ממש רע. כשישבתי באוטובוס עם כל הסטודנטים, הסתכלתי עליהם וניסיתי לדמיין איזה טיפוס היה יכול לעשות דבר כזה. אף אחד מהם לא נראה כמו ניאו-נאצי מגולח ראש ומפחיד, הם סתם נראו כמו ילדים אמריקאים מחוצ'קנים.
"תראי, באופן אישי הרבה יותר פחדתי כשגרתי שנתיים בהר הצופים בירושלים ב-2002, כשאוטובוסים התפוצצו כל הזמן", שלומית אמרה. "אבל זה מאוד מטריד לקלוט כמה אנטישמים יש במדינה הזו, והקטע הוא שהם כנראה היו פה כל הזמן, פשוט עכשיו הם מרגישים בנוח להביע את הדעות שלהם. זה עידן חדש ומפחיד, זה בטוח. אבל האמת היא שאני מודאגת יותר לגבי גזירות הגירה וכאלה. ליהודים יש הרבה יותר כוח מאשר לקבוצות מותקפות אחרות".
"נו, אבל זה גם מה שאמרו היהודים בגרמניה בתחילת שנות ה-30", אמרתי לה.
"אמת", היא ענתה ולא הוסיפה.
הסטודנט שהדביק צלבי קרס על הדלת של החבר היהודי שלו כנראה סתם רצה להקניט, אבל משום מה הוא קיבל את הרושם שתמונות של היטלר זו בדיחה לגיטימית. מה ייחשב ללגיטימי בארצות הברית בעוד שנה, בעוד שמונה שנים? אולי בקרוב זה לא יהיה כזה ביג דיל להגיד פה בפומבי שיהודים הם לא בני אדם אלא עכברים מפיצי מחלות, או שהם מכינים מצות מדם של ילדים נוצרים, ואולי אם יגידו את זה מספיק פעמים אנשים גם יתחילו להאמין, ואולי הדבר הבא יהיה שיעבירו את התלמידים היהודים למושבים האחוריים בכתות הלימוד בבתי הספר. ואולי אני סתם דרמטית ולא יקרה שום דבר, ארצות הברית היא דמוקרטיה חזקה ויגנו פה על מיעוטים, בחיים לא תהיה שואה שנייה. אולי שלומית סתם תצטרך להתרגל לחיות באמריקה בה להיות גזען זה פשוט נחשב סבבה, במציאות בה גזענים לא יוצאים מהחורים שלהם רק בשעות מאוחרות בברים אפלים בעיירות נידחות, אלא מסתובבים ברחוב לאור היום.
אחוות הקהילות המותקפות
מעצם היותם יהודים גלותיים, היהודים בארצות הברית רגישים למהלכים שמזכירים להם את השואה. ביום בו טראמפ הודיע על צו איסור הכניסה של מהגרים מתשע המדינות המוסלמיות, טל סיפר לי שבמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטה, איפה שהוא עובד, פרסמו הצהרת גינוי פומבית לחוק הזה.
"הניסיון שלנו כחוקרים בתחום מדעי היהדות מחייב אותנו לצאת נגד הדמוניזציה של בני דת אחרת - תופעה מוכרת מדי בהיסטוריה היהודית", כתבו שם. ומסתבר שלא רק היהודים נחרדו מהמתקפה על המוסלמים, אלא גם להיפך: הקהילה המוסלמית של מדיסון פרסמה גינוי רשמי חריף נגד איומי הפצצות על מרכזים יהודיים ברחבי המדינה. "הקהילה שלנו תמשיך לעמוד לצדם של כל בני המיעוטים הנתונים לשנאה", היה כתוב שם, ואני התרגשתי מהסולידריות שבין שתי הקהילות המותקפות, שבהקשר האמריקאי נראו לי פתאום דומות וקרובות באופן כל כך טבעי.
"זה לא עניין חדש שהיהודים והמוסלמים באמריקה תומכים אלה באלה", שלומית אמרה לי, "את יודעת שהגורם הבלעדי שמטפל במשפחות של הפליטים שהגיעו למדיסון מסוריה זה השירות הסוציאלי של הפדרציה היהודית? אבל זה נכון שבזמן האחרון האחווה הזו מועצמת במיוחד. לפני כמה שבועות היה טבח במסגד בקויבק, ולמחרת כל הקהילה היהודית, אחותי וכל החברות שלי, כולם עמדו מסביב למסגד בשעת התפילה עם שלטי תמיכה".
אחרי מגרש השעשועים נסענו למסעדה, לפגוש את דוד דני שהגיע מישראל. הוא הביא לבנים דיסק חדש עם שירי ילדים בעברית, ואני שאלתי אותו אם בישראל עצבניים על טראמפ בעקבות גל האנטישמיות החדש.
"מתרחשת כאן התפתחות חדשה לגמרי", אמר לי דוד דני, שהוא בעצם פרופסור דניאל גוטווין, מומחה להיסטוריה כלכלית וחברתית ומי שגידל את טל באקדמיה בישראל. "עידן טראמפ מציב את יהודי אמריקה ואת מדינת ישראל המתיימנת בהתנגשות. ישראל הימנית חוגגת את טראמפ, רואה בחשדנות שלו כלפי מוסלמים הבעת אמון, מגוננת עליו מהאשמות באנטישמיות ונדמה שמוכנה לבלוע כל דבר. באותו הזמן, האלמנט האנטישמי והאנטי מוסלמי של הממשל שלו ממקם את יהדות ארה"ב נגדו, או לפחות את היהדות הפרוגרסיבית, שהיא קבוצה גדולה ומשמעותית - אם לא המשמעותית ביותר - ביהדות אמריקה. למעשה, מה שקורה הוא שהימין הישראלי מתקדם לקראת ניתוק הקשרים עם החלק הפרוגרסיבי של העולם היהודי".
"אנחנו ישראלים", ניצן אמר, כאילו הוא מסביר לעצמו משהו בקול רם. "ואנחנו גם יהודים. נכון אמא?"
"נכון מאוד", עניתי לו.
"ואייבי מהגן שלי לא יהודית?"
"גם אייבי יהודייה", אמרתי, "אבל היא אמריקאית, היא לא ישראלית".
"מה זה יהודים?" הוא שאל, ואני פתחתי את הפה בשיא הטבעיות לענות לו, ופתאום לא ידעתי ממש מה להגיד. המשפחה של אייבי לא דתיה, אבל בכל זאת הנחתי שרוב הדברים שמגדירים את היהדות שלה ממש לא דומים לאלה שרלוונטיים בבית שלנו.
"כל היהודים לא עובדים בשבת ובשישי בערב הם אוכלים ארוחה חגיגית", ניסיתי לחשוב בקול רם, "וכל היהודים חוגגים חגים של יהודים. אבל אנחנו, בגלל שאנחנו גם ישראלים, אז אנחנו גם מדברים בעברית ושרים שירים בעברית וקוראים ספרים בעברית, ואנחנו עושים את זה בגלל שאנחנו יהודים".
"אבל אייבי לא יודעת עברית, היא לא יהודייה ישראלית, היא יהודייה אמריקאית", הוא סיכם לעצמו. "אפשר להיות יהודים בישראל ואפשר להיות יהודים באמריקה".
"נכון", אמרתי, וחשבתי לעצמי אם זה עומד להשתנות.
שלושה דברים נוספים שקרו השבוע
גיליתי שלהגיד אנטישמיות באנגלית זה בלתי אפשרי.
הבנים השאירו את הדיסק החדש במסעדה, מלצרית יהודייה זיהתה את האותיות בעברית והעבירה אותו לשליחה של הסוכנות, כי כל ישראל ערבים זה לזה.
ביום שישי האחרון נתקלתי במאפייה השכונתית באבא של אייבי מהגן של ניצן. הוא סיפר לי שהוא קונה חלה בכל יום שישי, כנראה שבכל זאת יש משהו משותף ביהדות שלי ושלו.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com