כבר כמעט שנה שבכל יום שישי אריק אוכל איתנו. בכל שבוע אני מרחרחת מי מהחבר'ה עוד בעניין, אבל ברירת המחדל היא אצלנו או אצלו – ועכשיו בקיץ גם בספסלי הקק"ל שפזורים בשכונה.
"אין לי כוח", אמרתי לו הפעם. "אין לי כוח לכל ההתארגנות ולכל החיסול. לא יודעת מה נעשה, אין לי שום תכנית", הודיתי, "המחשבה על חביתה וסלט ביום שישי בערב זו המחשבה הכי מדכאת שיכולה להיות. אבל מה אני יכולה לעשות? אין לי כוח".
"וואו", אריק היה מופתע. "את יודעת מה אפשר? ללכת לעשות מדורה בחוף. זה כיף לילדים וזו אחלה התחמקות מארוחת שישי".
"זה לא רעיון רע", התעודדתי לרגע, "אבל שיט, הולך לרדת גשם מחר", הדיכאון חזר.
"מה עם לאכול במעדניה של הסופר? יש להם אוכל טעים", אריק העז.
"זו תהיה זילות יום שישי אריק, בשום פנים ואופן לא".
"כן, זה די עולב. אז מה נעשה?"
לא היה לי שום רעיון שלא כלל הפקה של ארוחה חמה לשישה משתתפים במינימום. "נראה לי שראיתי איפה שהוא בעיר בית תמחוי, אולי הם מגישים ארוחות חמות", אמרתי בייאוש.
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
גם ביום שישי לפני שבוע הרגשתי ככה, וגם לפני שבועיים. חוסר מוטיבציה עמוק ועמום, שגרם לי לעשות מעשים קיצוניים כמו לקחת את המשפחה שלי בשישי בערב לטיילת של מדיסון, מקום שבו כל הסטודנטים יושבים בחבורות ושותים בירה ומזכירים לי שאין לי חיים, ולאכול סושי על המדרגות של המזח. אולי הגעתי לשלב הזה של אנשים שחיים בחו"ל בו ארוחות יום שישי מפסיקות להיות קדושות והופכות לעול?
"יש משבר, אין ארוחת שישי", התקשרתי אל טל מצוברחת. "חשבתי על זה קצת, וזה בעצם עניין של סדרי עדיפויות: אני לא רוצה לבקש ממך לחזור מוקדם מהעבודה ביום שישי, כי יש לך רק חמישה ימי עבודה בשבוע ושישי זה אחד מהם, ואני גם לא רוצה לפנות חלק מיום העבודה שלי בשביל להתעסק עם קניות ועם בישולים ועם ניקיונות; אז צריך לקבל כאן החלטה עקרונית כמה ארוחת שישי חשובה לנו, וחשבתי שהיא הכי חשובה, אבל מתחיל להיגמר לי הכוח".
"בשביל זה התקשרת?" טל שאל והמשיך להקליד.
"כלום לא מעניין אותך, הא?" אמרתי.
"מה שאמרת לי עד עכשיו לא היה מאוד מעניין, לא", הוא ענה.
"טוב אז לא משנה, אני כבר אחשוב על משהו", אמרתי.
ופתאום בבת אחת הבנתי מה קרה. עברה בדיוק שנה מאז שהגענו לכאן, ונמאס לי מהלבד. התעייפתי. נמאס לי להזמין בכל שבוע לארוחת שישי מתוך חרדה שאם לא אזמין אולי אף אחד לא יזמין אותי ואני אתקע עם החביתה והסלט, נמאס לי לקחת את הבנים שלי כל יום כל שבוע בדיוק באותה השעה מהגן, נמאס לי לבלות יומיים תמימים מכל שבוע איתם ועם עוד ארבע משפחות, נמאס לי ששבעה ימים בשבוע הילדים הם על טל ועליי, רק עלינו, אין כאן הפוגות ואין כאן הקלות ואין יוצאי דופן, ואין שום מעגלי תמיכה, זה רק עלינו, תמיד.
כל מה שמתחשק לי זה רק שאנשים בלי ילדים יזמינו אותנו לארוחת יום שישי אצלם ויגידו לי שאני לא צריכה להכין כלום, שאני יכולה להביא רק סלט או רק חלה או רק יין. שלוש שנים גרנו מעל ההורים שלי, בכל יום שישי היינו יורדים לאכול אצלם, לפעמים היינו מביאים מנת תפוחי אדמה או אורז שהיינו מכינים שניה לפני. אז היינו קצת פרזיטים ויכלנו אולי לתרום יותר, בסדר, אבל עכשיו אני רק רוצה שפעם בחודש - אפילו פעם בחודשיים – שמישהו אחר יגיד לי "עזבי אותך, בואו, אתם עלינו".
בחמש אחה"צ יש רק מקום אחד להיות בו
איך זה שלא הרגשתי את זה עד עכשיו? היה לי נוח ונעים להפיק לעצמי מעגל חברתי חדש, עצמאי, ועבדתי קשה והפקתי כזה ואהבתי אותו, ואני עדיין אוהבת. אבל אחרי שנה של הפקות בא לי לנוח קצת, בא לי שמישהו אחר יעבוד לשם שינוי.
"אני לא מבינה", ניסיתי להיזכר, "זה לא שבקיבוץ היינו בכל יום נכנסים אל ההורים שלי עם הילדים אחרי הצהריים. נכון?"
"אולי לא בכל יום", טל אמר, "אבל כמעט בכל יום. למה לא, מקבלים שם ממתקים וקפה וסבא משחק עם הנכדים. אין בכל העולם מקום יותר טוב להיות בו בשעה חמש אחרי הצהריים".
נכון, ובסופי שבוע היינו נוסעים פעם בשלושה שבועות להורים שלו וגם שם היינו מקבלים אירוח פנסיון מלא ובידור לילדים, והיו גם את הביקורים הכיפיים אצל דודה שלי שהייתה לוקחת את הבנים לטיול לילה, ובכל שבוע היו לנו אינסוף אפשרויות לחברים בכל הארץ שאפשר לעשות איתם תכניות לטיול בשבת, טוב לא אינסוף אבל בטח יותר מארבע משפחות. ושלא לדבר על הימים שהייתי נוסעת לבד לעבוד בתל אביב, ועל הלילות שהייתי נשארת לישון בתל אביב, ועל החברים שהייתי נשארת לקשקש איתם עד מאוחר ויכולתי להרגיש לכמה שעות כאילו אני שוב סתם בן אדם חופשי בעולם בלי משפחה.
כבר שנה שאני כמעט לא שום דבר אחר חוץ ממשפחה. שנה שלמה שאנחנו רק ארבעתנו בעולם, מרוכזים פנימה, מגובשים כמו שלא יכולנו להיות בשום מקום או סיטואציה אחרת. וזה טוב: להיות רק אנחנו בלי הפרעות מבחוץ, בלי אינטריגות ובלי רגישויות משפחתיות ובלי דרמות ובלי מחויבויות. יש בזה משהו נקי. כשאני איתם אני איתם, וזה הופך את זה להרבה יותר קל. בישראל המשפחה הגרעינית לא הייתה כל העולם שלי, לפעמים הרגשתי שהיא אפילו חוסמת אותי; אבל כאן אני מסורה למשפחה לחלוטין, זו הרי השליחות שלי פה, זה התפקיד שלי, אין לי פה משהו אחר חוץ מהם.
אבל עברה שנה ויאללה נמאס, התעייפתי, כמה אפשר להיות תקועים אחד בתחת של השני. והבנתי שחסר לי קצת ספייס, חסרים לי המעגלים היותר רחבים, חסרים לי החיים בקהילה.
"אבל יש לכם חברים, אתם לא בודדים", אמרה לי חברה שלי מישראל בטלפון כשסיפרתי לה איך אני מרגישה.
"אנחנו לא בודדים", אמרתי, "אבל לחברים שלנו יש ילדים בגיל של הבנים שלנו, זה לא עוזר בכלל, הילדים של כולנו מתרוצצים כל הזמן מסביב ובקושי אפשר להחליף מילה, זה די מעייף. מה שאנחנו צריכים זה אנשים בלי ילדים קטנים שיהיו פנויים לארח אותנו ושיהיו מוכנים להכיל ולהאכיל אותנו. היחידים שעונים להגדרה הזו הם רק ההורים שלנו".
"תשמעי, אני חיה באותה העיר של ההורים שלי ואני יודעת בדיוק על מה את מדברת", היא אמרה. "ההורים שלי נסעו לחו"ל לשבועיים ואתמול כתבתי בוואטסאפ המשפחתי 'יאללה תחזרו כבר, אנחנו אוכלים בימי שישי טייק אווי מהג'ירף, וזה לא כיף כמו שזה נשמע'".
ביום שישי בבוקר התקשרתי לאריק. "תבואו הנה, נעשה פה משהו צנוע עם כלים חד פעמיים כדי שלא יהיה הרבה לשטוף", אמרתי לו. והם באו, והייתי צריכה לעצור לקניות ולבשל ובסוף כן היו הרבה כלים לשטוף, אבל מה לעשות, ככה זה ארוחת יום שישי. ובשבת בבוקר דיברנו בסקייפ עם הסבים בישראל, הם ישבו שניהם לבד בסלון ושתו קפה ואכלו ליצ'י מהעץ, ודיברנו על זה שממש היום עברה בדיוק שנה מאז שאנחנו פה, ואני התחלתי לספור את הזמן לאחור.
דבר אחד שלא התעייפתי ממנו בשנה האחרונה
טל - אני לא זוכרת כמעט פעמים שבהן שנאתי אותו בשנה הזו, אנחנו בתקופה טובה אחת ארוכה. אנחנו מסתדרים מצוין, אנחנו קרובים, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה ואפילו די נחמדים אחד לשני. טוב, אני לא באיזו אשליה שזה יימשך לנצח, וגם היום אני זורקת לו על הריצפה בתיעוב את בגדי הספורט המסריחים שהוא משאיר לי תלויים במקלחת. אבל אם רילוקיישן הוא מבחן לזוגיות, אז בינתיים אנחנו צוות מנצח.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com