בלי סיבה מיוחדת, בשבועות האחרונים פתאום חשבתי כמה פעמים על בניה. נזכרתי בו וחשבתי שעבר די הרבה זמן מאז המלחמה, בעוד שנה או שנתיים זה בטח כבר יהיה עשור, ואולי כשזה יהיה עשור למותו זו תהיה הזדמנות לגשת לבקר את ההורים שלו. ואז חישבתי וקלטתי שזה עכשיו, עכשיו מציינים עשור, זה קרה בקיץ בדיוק לפני עשר שנים.
זה אומר שהשתחררתי מהצבא לפני כמעט 15 שנה. וואו, 15 שנה, אני מזכירה לעצמי את אבא שלי שיכול להגיד משפט כמו "זה כביש חדש לגמרי, סללו אותו ב-15 השנה האחרונות". הצטערתי שאין לי אף אלבום מתקופת הצבא להסתכל בו ולהעלות עם עצמי זיכרונות, כל האלבומים שלי סגורים בארגזים במחסן בקיבוץ, ודווקא יש לי תמונות מדהימות מהצבא, הייתי יורדת עם הקצינים לשטח והיינו מצטלמים על גבעות באמצע המדבר ומתברר שכשהפנים מרוחים באדמת פודרה זה באמת עושה אפקט של פודרה, את מצטלמת חלקה כאילו הרגע שמת מייק אפ.
היינו חבורה מצחיקה
היום אני לא ממש בקשר עם אף אחד מהם. אין לזה סיבה מיוחדת, כל אחד עם החיים שלו, מושי ואורי חברים שלי בפייסבוק אבל יובי מחק את הפרופיל שלו, וגוגל גילה לי שדג' ונורקין מפקדים גדולים בצבא ושלנעם המ"פ יש כבר מלא ילדים.
נהניתי מאוד מהשירות שלי בשיזפון. זו הייתה תקופה כיפית, הייתי הבת היחידה בפלוגה, היו שקראו לי מלכת הפלוגה והיו שאמרו ש"כל קוץ במדבר הוא פרח". אבל האמת היא שהסגל אהב אותי וגם אני אהבתי אותם, מאוד-מאוד אהבתי אותם, היינו חבורה מצחיקה עם כינויים והווי פנימי, ולפני השחרור נסעתי במיוחד להדר בחיפה וקניתי לכל אחד מהם מתנה אישית שהתאימה רק לו וכתבתי לכל אחד ברכת פרידה מרגשת והדבקתי על תמונה של שנינו עומדים על גבעה באמצע המדבר מלאים בפודרה.
ביום שבניה נהרג נסעתי לראיון עבודה ברעננה. לא רציתי את העבודה הזו אבל נסעתי בכל מקרה, וכשעליתי לאוטובוס שמעתי ברדיו שהיו מלא הרוגים בלבנון ולכן כשמושי התקשר כמה דקות אחר כך זה היה ברור שהוא עומד להגיד לי שמישהו מהחבר'ה נהרג, ולרגע חשבתי לענות לו ב"מי", אבל עניתי ב"מה קרה". הוא אמר שיש לו משהו לא כל כך משמח לספר לי. אחר כך נכנסתי לראיון והתחשק לי נורא להגיד למראיין שחבר שלי מהצבא נהרג, אבל זה הרגיש מפגר ומה אני צריכה לנפנף בזה, לכל אחד מת חבר מהצבא.
אחר כך היה לי נורא דחוף להתקשר בעצמי לעוד חבר ולהיות הראשונה שמספרת לו, וכשהוא ענה והבנתי שהוא עוד לא יודע התחרטתי, כי מה טוב בעצם בלהיות הראשונה שמספרת דבר כזה. אחרי הצהריים יובי בא אליי לדירה, בדרך כלל כשהוא היה בא אליי לדירה היינו שוכבים, אבל הפעם רק ישבנו ביחד במרפסת ושתקנו.
למחרת הצטופפנו ארבעה באוטו קטנטן ונסענו לקרני שומרון. באחת הצמתים הגדולות אספנו עוד חבר שהגיע ישר מהצפון עם מדי ב', זיפים וסיפורי אימה, והוא דיבר ודיבר ודיבר וכולנו היינו המומים לשמוע מה שהלך שם, וקצת אחרי שנכנסנו לשטחים והתנועה בכביש הפכה דלילה שמנו לב שלפנינו נוסע קומנדקר צבאי ובתוכו ארון עם דגל כחול-לבן שלידו יושבים ארבעה קצינים, ובבת אחת כולנו הבנו ובבת אחת כולנו סתמנו ונסענו שותקים אחרי בניה להלוויה שלו.
דגן, שתמיד היה חייב להיות הכי טוב בהכל, היה גם הכי טוב בין המספידים. הוא סיפר שהוא ובניה מכירים מאז הטירונות ושתמיד הייתה ביניהם תחרות חברית מי טוב יותר, ואז הוא אמר לבניה שהוא חייב להתוודות בפניו, שהוא רוצה להגיד לו שהוא זה שהיה הכי טוב, שהוא תמיד היה יותר טוב. זאת הייתה הלוויה ארוכה, כולנו נשרפנו מהשמש, ואחריה לא חזרתי לתל אביב אלא תפסתי טרמפ לירושלים עם מחנך של בניה מהישיבה ששאל אותי אם גם אצלנו הוא הצטיין והתבלט, ואמרתי, כן.
אמא שלו רצתה לשמוע דאחקות ולא מור"קים
בערך שנה אחרי זה ואולי בדיוק אחרי שנה באנו ביחד שוב כל החבר'ה להורים של בניה. ישבנו אצלם בסלון והבנים דיברו בסבב על בניה וסיפרו איזה קצין מוכשר הוא היה ואיך הצוערים אהבו אותו וכמה הוא היה מקצועי, וכשהיה נדמה שהגיע תורי לדבר הזכרתי להם איך בניה היה היחידי בסגל ששמר על כשרות ואיך תמיד ביאס לנו את היציאות למסעדות באילת ואיך אחרי שהיה מברך המוציא הם היו מתעללים בו וחוטפים את הלחם ומתמסרים לו מעל הראש והוא היה יושב ומחכה שהם יסיימו עם השטויות כי אסור היה לו לדבר.
"תספרי עוד", צחקה אמא של בניה.
"יש לי עוד", המשכתי, "יובי הפלצן הזה תמיד היה מבקש ממני לא להסתובב על מד"ס במגורים כי זה לא צנוע ויכול להפריע לבניה, אז הייתי שואלת אותו 'בניון, זה מפריע לך?' והוא היה אומר לי 'נועה, אל תעלבי כן? אבל אני לא מסתכל עליך בתור אישה'".
כולם צחקו ואני ניסיתי להיזכר בעוד סיפורים. "בכלל, בכל פעם שבניה היא פותח משפט ב'נועה, אל תעלבי', הייתי יודעת שהוא עומד להגיד משהו מעליב", אמרתי. ההורים של בניה הקשיבו בחיוך ואני הרגשתי קצת כמו במופע סטנדאפ, הבנתי שאמא של בניה רוצה לשמוע על הקטעים שהיו איתו ולא רק על איזה איש צבא מדהים הוא היה, וכנראה שחבורת קציני שריון אבלים בבית חברם המת לא בדיוק מספקים את הסחורה, זה שוב התפקיד של הפ"פ. "כל הזמן הייתי שוכחת שהוא שומר נגיעה, הייתי נותנת לו כיף או מניחה לו יד על הכתף בצילומים. הייתי נורא מתנצלת כשזה היה קורה, אבל הוא תמיד היה דואג להרגיע אותי עם איזה עלבון טוב".
אני לא זוכרת מה עוד סיפרתי להם. אולי הזכרתי את הלילה של התאונה בתרגיל, כשלבניה ולדגן התפוצץ איזה משהו בפרצוף ואיך שמעתי שהם קוראים בקשר והערתי את נעם ומושי, ואיך בניה חזר מבית החולים עם מלא נקודות של רסיסים על הפנים וזה היה דווקא יפה בעיניי, זה נראה כמו נמשים. אולי סיפרתי שלבניה היה קול מיוחד שהיה די קל לחקות, גם את הדיבור שלו אפשר היה לחקות, אני עד היום יכולה.
אולי סיפרתי על ה"נברתון", העיתון שהייתי מדפיסה במשרד של המ"פ ותולה לקצינים במגורים על הלוח. פעם אחד הקצינים ביקש ממני לכתוב בגדול על הקיר במועדון הסגל ציטוט של האלוף אורי אור שאמר משהו כמו "הם היו הנבחרת, השמנת, חלומה של כל חיילת" אבל השמטתי בטעות את האות ח' ובמקום "נבחרת" כתבתי "נברת", וזה היה בצבע שמן ואי אפשר היה לשנות את זה, ומאז הם היו הנברת ואני כתבתי להם את הנברתון.
בניה, או כמו שקראנו לו בצחוק "בזיה", כי בשפה שלנו אז "ביזיון" הייתה הקללה הכי גדולה שיכולה להיות, היה מככב בנברתון. פעם אחרי שהפלוגה הוקפצה לדרום הר חברון, הם חזרו עם מור"קים מומצאים על אהבה שפרצה בין נערה מקומית מהכפר יטא לבין "בזיה" שלנו, ובעיתון שלי הובא ציטוט מסולף שלו בו הוא טען בהתגוננות שאי אפשר להאשים אותו שנערות מתאהבות בו, אחרי הכל הוא הקצין הכי יפה בפלוגה.
בסוף הביקור, כשנפרדנו, אמא של בניה שאלה אם אני יכולה לשלוח לה קטעים מהעיתון שלנו. ובאמת עשיתי את זה, גזרתי או צילמתי או סרקתי או אני לא יודעת מה היו הטכניקות בימים ההם לשכפול מסמכים, ושלחתי להם בדואר את כל האזכורים של בניה בנברתון, וצרפתי גם תמונה שלי ושלו עומדים על גבעה במדבר אחרי תרגיל. עברו עשר שנים, כל כך מתחשק לי למצוא את התמונה ההיא, אני יודעת בדיוק באיזה אלבום היא שמורה, אבל ביני ובינה מפריד אוקיינוס. כשנחזור לישראל ונפתח את כל הארגזים אני אקדיש כמה דקות לאלבום של שיזפון, אני אשב ואדפדף ואני יודעת בדיוק מה אני ארגיש, מין חום כזה שמציף את הבטן, מין פרץ של אהבה מחודשת כזו לאנשים האלה שהיו פעם החברים שלי ועכשיו הם תמונות פרופיל עם ילד שמחבק אותם מאחורה. ובאיזשהו שלב אני אגיע לעמוד עם התמונה שלי ושל בניה ואני כנראה אחייך. אני לא זוכרת אם אני שמה עליו יד בתמונה, כנראה שלא, אבל אני זוכרת שאני נראית מאופרת ושזו תמונה יפה.
שלושה דברים שאני מניחה שלא אמרתי להורים של בניה בביקור ההוא
שחודשיים לפני המלחמה נפגשנו בפעם האחרונה בחתונה של נעם, ושדווקא יצא לי ולו לדבר שיחה די רצינית והוא חשף בפניי את הלב.
שכולם כל הזמן אומרים וכותבים על בניה כמה הוא היה צנוע ועניו, אבל האמת היא שאני חשבתי שהוא היה די שחצן. חמוד ומקסים ועם קורט של שוויצריות מתחת לחיוך היפה שלו.
שהוא לא היה מושלם, בכלל לא, אבל היה לו לב טוב והוא היה ישר כמו סרגל ומלא בערכים וחבר טוב, ואהבתי אותו.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com