אנחנו לוקחים אחריות על כל מה שקשור בנבו ובניצן, על החינוך שלהם ועל התזונה שלהם ועל השינה שלהם, אבל על הדבר הכי חשוב אנחנו לא לוקחים אחריות בכלל. אז החלטתי לנסות לכתוב צוואה וכמו כן, לדאוג שהם יקבלו את הפליימוביל שלהם הכי מהר שאפשר
"אני צריכה לבקש ממך שתי טובות, אחת מאוד קטנה ואחת מאוד גדולה", אמרתי ללירון. "הקטנה היא שתחזיקי לי שנייה את הבקבוק כי אני חייבת לפתוח פה רגע את התיק ולהוציא משהו, תודה. השנייה היא שתשמרי על הילדים שלי עד שהסבים שלהם יבואו לקחת אותם לישראל אם טל ואני נמות ביחד באופן פתאומי".
"מה?", לירון אמרה.
"כן", לקחתי מהיד שלה בחזרה את בקבוק המים, "מישהי באחד מהפורומים של הישראליות באמריקה כתבה שבמקרה של אסון כזה, חלק מהמדינות בארצות הברית לא ימהרו להעביר את הילדים היתומים בחזרה לארץ, גם כשהסבים שלהם יגיעו וידרשו לקחת אותם איתם. וגם כתבו שם שעד שהמשפחה מגיעה מהארץ, הרשויות ייקחו את הילדים וישמרו עליהם, וגם אם את תבואי ותתחנני שייתנו לך להשגיח עליהם, כנראה שלא יאשרו לך את זה אלא אם אני גיביתי את זה בצוואה חוקית".
"אוקיי", לירון אמרה, ולא הבנתי אם זה אומר שהיא תיקח את הבנים שלי אליה הביתה ותהיה איתם במשך הלילה הגרוע ביותר בחיים שלהם, או לא.
רק שלא יגיעו לרשויות | צילום:
mako
לא מורישה לכם: את החוק הוויסקונסינאי
עניין הצוואה הזה מציק לי כבר חודשים, מאז שראיתי את השרשור ההוא. "בנות, אף אחת לא רוצה לחשוב על תסריט נורא כזה, אבל חייבים!", היה כתוב שם, ואני הסכמתי ומאז הסתובבתי בהרגשה קשה מאוד: אנחנו הרי לוקחים אחריות על כל מה שקשור בנבו ובניצן, על החינוך שלהם ועל התזונה שלהם ועל השינה שלהם ועל לא לשכוח להוציא אותם מהאוטו ביום חם, אבל על הדבר הכי חשוב אנחנו לא לוקחים אחרית בכלל, וזה על מה יקרה איתם אם אנחנו לא נוכל לקחת עליהם אחריות.
כאילו, אם טל ואני נהרג ביחד בתאונת דרכים קטלנית, וזה בהחלט יכול לקרות כי אני עדיין מתבלבלת פה עם הפניות הסופר מסוכנות שמאלה ברמזור ירוק, מי ידאג להם? כשחיינו בישראל אף פעם לא חשבתי להגדיר אצל מי נבו וניצן יחיו אם יקרה לנו משהו, כי יאללה, שהסבים יריבו עליהם מה אכפת לי, בינתיים הם הרי ימשיכו ללכת לגן, אחרינו המבול. אבל פה זה מלחיץ, כי אם כבר החיים שלהם ייהרסו אז די חשוב שנתאמץ מראש ונבטיח כל דבר שיוכל להקל ולא להרוס אותם עוד יותר, כמו למשל לילה במשרדי הרווחה של מדינת ויסקונסין עם עובדים סוציאליים שהם לא מכירים, או סחבת משפטית שתיגרר עד שיוחלט לאיזו משתי המשפחות שלנו ארצות הברית יכולה למסור אותם.
אוקיי, חשבתי לעצמי, צריך לטפל בעניין הצוואה. כתבתי ביומן שלי את המילה "צוואה", ומאז העברתי אותה בכל יום לעמודה של מחר. כבר שלושה חודשים אני דוחה כל יום את המטלה החשובה הזו, כי מה בדיוק אני אמורה לעשות? למצוא עורך דין? איך מוצאים פה עורך דין, ואיזה עורך דין הוא בכלל צריך להיות, לענייני משפחה? לענייני חוזים? יש עורכי דין של צוואות? ואולי כדאי שהוא יהיה יהודי, ואיך אני אמורה להסביר לו באנגלית מה אני רוצה? זה יעלה לי כסף? אין לי מושג מאיפה להתחיל אפילו, איזה ייאוש.
להכניס ליומן: צוואה | צילום:
mako
מישהי בפורומים כתבה שלא צריך עורך דין, שיש נוסח סטנדרטי שאפשר למצוא באינטרנט ולמלא בו את כל הפרטים. אבל מישהי אחרת ענתה לה שהחוק משתנה ממדינה למדינה בארצות הברית, ואלוהים מאיפה אני אבין עכשיו מה אומר החוק הוויסקונסינאי. מישהי שלישית כתבה שאפשר להחתים על המסמך פקיד בדואר, ורביעית טענה שהוא לא יסכים לחתום, שצריך להגיע לבנק עם שני עדים ובבנק יחתמו בחינם ובלי בעיות.
אני מסתכלת על הנוסח של הצוואה שהורדתי מהאינטרנט ואני פשוט אבודה. יש פה כל מיני מושגים שאני לא מבינה, וזה לא משהו שגוגל טרנסלייט או מורפיקס יכולים לעזור בהם, אלה מינוחים משפטיים, אני צריכה שמישהו שמבין ממש טוב אנגלית יעזור לי עם זה. אבל ממי אני אבקש, כולם נורא עסוקים, לא נעים להטריח, וגם לבקש מחברים שיגיעו במיוחד לבנק בקצה השני של העיר כדי לחתום נראה לי כמו בקשה גדולה מדי, אמנם גורלם של בניי מוטל על הכף פה אבל אנשים בכל זאת עובדים. מה אפשר לעשות? איך אני סוגרת את המשימה הזו? אני שואלת את גוגל, אני שואלת את הישראלים באמריקה בפייסבוק, אני מקבלת מלא תשובות ואני לא מקבלת אף תשובה. היום כבר נגמר, אני לא אספיק לטפל בזה יותר היום, נעביר את המטלה לעמודה של מחר.
אבא ואמא מתו, לפחות שיהיה עם מה לשחק
במקביל לניסיונות להתקדם עם הצדדים הפורמליים של הסיפור הזה, ניסיתי להתקדם גם עם עצם השאלה המהותית: מי יגדל את הילדים שלי אם אני אמות? "נראה לי שהגיוני שהם יחזרו לבית של ההורים שלי, הם גרו שם 4 שנים לפני שנסענו", אמרתי לטל. "הם לא יזכרו את זה, אין לזה משמעות," הוא ענה, "עדיף שהם יהיו עם ההורים שלי, כי אח שלי גר לידם והוא יעזור להם". "פחחח, לאח שלך נולדה תינוקת לפני חודש, ממש יש לו זמן לבנים שלך. אם כבר אז אחות שלי, היא צעירה ועוד לא נשואה". "אחות שלך היא גוש חולמנות מהלך והיא צעירה מדי, הא לא יכולה לגדל את נבו וניצן. וההורים שלך יותר מבוגרים מהורים שלי, יותר קשה להם, וחוצמזה כבר היו להם ארבע שנים עם הנכדים, עכשיו תור הסבים השניים". "ההורים שלי יעלבו אם ניתן להורים שלך לגדל אותם!" אמרתי. "אולי לא נעשה מזה עניין ולא נגלה לאף אחד מה כתבנו בצוואה?".
מי יזכה בילדים, ההורים שלי או ההורים שלו? | צילום:
mako
אם כבר כותבים צוואה באנגלית, צריך לחשוב גם מה לעשות עם הרכוש. אין לנו רכוש, אבל חשוב לי שהפליימוביל של הבנים יגיע אליהם במהירות לביתם החדש בישראל, יהיה איפה שיהיה, כי אם ההורים שלהם מתו אז לפחות שהמשחקים האהובים שלהם יהיו איתם. אבל השבועות עוברים ואני לא מצליחה להתקדם עם משימת הצוואה, וזה כבר הופך להיות קצת לא משתלם להשקיע בזה עכשיו זמן או כסף, כי כל שבוע שעובר מקטין עוד יותר את משך הזמן שנשאר לנו פה ולכן גם את הסיכוי שיקרה משהו.
"תעזבי את זה כבר", נמרוד החבר הישראלי-אמריקאי אמר לי סוף-סוף יום אחד וגאל אותי מהייסורים. "לילדים שלך אין אזרחות אמריקאית, רוב הסיכויים שהרשויות כאן ירצו להיפטר מהם כמה שיותר מהר ולשלוח אותם בחזרה לישראל עם הראשון שיבוא לבקש".
לא הולכים לשום מקום בינתיים | צילום:
mako
בסדר, שחררתי, החלטתי בכל זאת לדבוק בגישת אחרינו המבול. כתבתי ללירון מייל בעברית וביקשתי ממנה באופן רשמי לשמור על הילדים שלי אם יקרה לנו משהו, ובמחשב שלי בתיקיית "אישי" תחת "מסמכים" תחת "OneDriv" תחת "נועה" תחת "Users" בכונן C שמרתי קובץ וורד קצת מצחיק, בו כתוב איזה סוג סבים יקבל את הילדים (לא מגלה!) ומה לעשות עם הבגדים שלנו, עם הסמארטפונים שלנו ועם הניירת שלי. בהיותי בדעה צלולה, זו חתימתי, זו צוואתי וזה רצוני.
שלושה דברים שמי שיקבל את נבו וניצן צריך לדעת, בכל זאת, הם כבר שנה באמריקה
האנגלית שלהם טובה, אז כדאי לשמור עליה – הם עוד לא מדברים שוטף, בכלל לא, אבל יכולים להרכיב משפט ויש להם מבטא מאוד יפה ואוצר מילים שהולך ומתרחב וכולל מילים שמאוד חשובות לילדים, כמו ברווזון. לא יודעת איך שומרים על שפה, אבל חבל שתלך להם לאיבוד.
העברית שלהם הולכת ומשתבשת – הם אומרים גרז במקום גזר, מיזהר במקום נזהר, שמיכה במקום שמחה ומחליפים הרבה בין זכר לנקבה. אנחנו לא מתקנים אותם, כי זה מצחיק. כמה שבועות בחזרה בישראל וזה יסתדר.
יש להם הרגלי אכילה שבארץ יחשבו לזוועתיים – הם עדיין אוכלים הרבה יותר בריא מהילדים המקומיים, אבל סנדוויץ' עם חמאת בטנים יכולה להיתפס אצלם בתור ארוחת צהריים לגיטימית, מה שבארץ בחיים לא היה עובר אצלי. אז צריך להחזיר אותם למוטב וזה לא יהיה פשוט, בעיקר לא עם ניצן שלא אוכל כלום כמעט חוץ מקרקרים. אה, והם גם צורחים באוטו אם לא הבאת את החטיף שהם אוהבים והם רוצים כל יום להיכנס לטויז אר אס ולבחור מתנה והם שונאים ללכת לישון ומתעבים נסיעות ורבים המון ולוקח להם שעות להתארגן בבוקר. בהצלחה.
