שני קיבוצניקים נכנסים לבית כנסת

"מי יכול להגיד לי איזה חג מתקרב?" שאל הרבי הנחמד עם הגיטרה. אף אחד מההורים חוץ ממני לא ידע. "ט"ו בשבט!" הכריז הרבי ופצח בנגינת שיר ט"ו בשבט גלותי מתוך אוסף שירי החגים שאנחנו לא מכירים באנגלית. "בט"ו בשבט יש יום הולדת לעצים", סיפר בהתלהבות לילדים שהקיפו אותו, ושאל אותם אילו סוגי עצים הם מכירים. הבנים שלי שתקו כי הם עדיין מתביישים לדבר באנגלית, אבל ילדה מקומית אחת קפצה וצעקה בשמחה "קריסמס טרי", וכל המבוגרים צחקו. טל ואני החלפנו מבטים מעל לראשים הקטנים והצהובים שישבו על השטיח לרגלי הרבי. כמה מוזר להיות יהודים בגולה.

זו הייתה קבלת שבת משפחתית בבית הכנסת הרפורמי של מדיסון, אחד מבין לפחות ארבעה פעילים. היינו בבית הכנסת הזה רק שלוש פעמים מאז שהגענו לעיר לפני חמישה חודשים, וגם בבית הכנסת הקונסרבטיבי ביקרנו רק פעמים ספורות. את בית הכנסת האורתודוכסי של חב"ד אפילו לא ניסינו (עזרת נשים? פחחחח חבר'ה אתם כל כך מאחור), ויש עוד אחד, פרוגרסיבי, שאף אחד לא יודע מה זה בדיוק אבל המקומיים מספרים בלחש ובקול רוטט שהוא ממוקם בתוך כנסייה, שקוראים בו רק טקסטים באנגלית ושהוא מנוהל על ידי זוג לסביות.

אצלנו בבית לאלוהים אין מקום

לפני שנסענו לפוסט דוקטורט כולם אמרו לנו "אתם תראו, שם זה מרגיש אחרת". שלמרות שאנחנו חילונים גמורים ולא הולכים אף פעם לבית הכנסת, באמריקה בטוח נלך. ובאמת הופתעתי לגלות שבאמריקה מותר להיות יהודים בלי להיות דתיים. בשבועות הראשונים שלנו דווקא היינו סינגוג קראשרז רציניים: זו הייתה תקופת החגים ואנחנו דילגנו מאירוע לאירוע, מחפשים איך להעביר עם הילדים את מיליון ימי החופשה, אם אפשר בחינם, אם אפשר עם תכנים חינוכיים, אם אפשר עם פינת יצירה וכיבוד קל. מהר מאוד גילינו שההתייצבויות התכופות בבית הכנסת גם נותנות פוש לחיים החברתיים שלנו פה, כי אחרי שהפעילות לילדים מסתיימת מקובל לזרום יחד עם משפחות אחרות למגרש שעשועים קרוב או לבית של חבר.

התחלנו לשקול ברצינות להתחיל לשלם דמי חבר ולהפוך לחברים קבועים בקהילה. "זה בכלל לא כמו בארץ", הסברתי בהתלהבות להורים המודאגים בסקייפ, "יש פה נשים שמתפללות עם גופיה, יהדות זה עניין תרבותי פה, גם האתאיסטים הולכים לבית הכנסת. אין להם ברירה אחרת, אם אתה רוצה להיות יהודי אתה חייב לברך המוציא, אחרת מה יעשה אותך שונה מהשכנים האמריקאים שלך?"

אבל אחרי כמה ביקורים נוספים האידיליה התחילה להתערער. הבנתי את זה באחת מההפעלות לילדים במהלך סוכות, כשהייתי צריכה לתרגם לנבו ולניצן את דברי הרבנית הקונסרבטיבית שהסבירה על ארבעת המינים. היא אמרה באנגלית ש"אנחנו צריכים להגיד תודה לאלוהים, על שהוא נתן לנו את הגוף שלנו ועשה בו נקבים נקבים", ואני תרגמתי ל"אנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו בריאים ושהגוף שלנו חזק".
"תגידו תודה לאלוהים", אמרה הרבנית.
"תגידו תודה על כל מה שיש לכם", אמרתי אני.
"נפנפו בארבעת המינים כדי להודות לאלוהים", אמרה הרבנית.
"נפנפו בארבעת המינים, הנה, ככה, זה כיף זה עושה רעש נחמד", אמרתי אני.
"נפנפו לכל כיוון, אלוהים נמצא בכל מקום", אמרה הרבנית.
"אין אלוהים", אמרתי אני.

"מתישהו הם ילמדו אנגלית ויבינו מה היא אומרת", אמרתי מוטרדת לטל, שחבש כיפה בגלל שאחד מהיהודים הקשישים עשה לו פרצוף. אין מה לעשות, הבנתי, זה בית כנסת, ובסופו של דבר זה כן מקום דתי. אמנם כל קהילה פה קובעת את ההגדרות שלה לדת, ואמנם הן הרבה פחות מחמירות מההגדרות המצומצמות של היהדות האורתודוכסית החונקת בישראל, אבל זה עדיין בית האלוהים, ואצלנו בבית לאלוהים אין מקום. "בוא נלך מפה", אמרתי, ויותר לא חזרנו לשם. "אנחנו לא צריכים בתי כנסת כדי להיות יהודים, גם לא באמריקה", הודעתי בתוכחה.

קידוש עם בשר וחלב

אבל האמת היא שזה לא כל כך פשוט. בישראל היינו יהודים פשוט בגלל שהיינו בישראל: דיברנו עברית, קראנו עיתון עברי, שמענו שיר עברי ברדיו, הלכנו להצגה בעברית. רוב האנשים סביבנו היו יהודים, ולא היינו צריכים לעשות שום דבר מיוחד בשביל להיות כאלה בעצמנו. באמריקה אנחנו עדיין מדברים בעברית, אבל מה חוץ מזה?

שמתי לב איך קל להתחיל לחפף בחגים. כבר בחודש הראשון לשהות שלנו פה היו יותר מדי חגים, אז כמעט בלי להרגיש ביטלנו את חג שני של סוכות וטל הלך לעבודה כרגיל. את הבנים דווקא רשמנו לגן יהודי, כי היה לי חשוב שהם לא ישכחו את "שלומית בונה סוכה" ואת "אבי הדליק נרות לי". אלא שבגן היהודי שרים בחגי ישראל שירי חג באנגלית שאני לא מכירה, ובעברית דווקא מברכים לפני כל פעם שיושבים לאכול. אחרי שבועיים בגן שמענו את ניצן שר לעצמו במקלחת "המוציא לחם מן האווץ ווי גיב טנקס טו גוד פור סנאק", ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לקראת כל מועד בלוח השנה היהודי הגן מתמלא במעין בובות של חפצי יודאיקה לפעוטות ברוח החג, ואם בהתחלה גיחכתי כשראיתי חלה, כוס של קידוש ונרות שבת רכים ופרוותיים, הגיחוך הפך לפליאה כשהכרתי את השופר הרך ואת ארבעת המינים הרכים ולתדהמה עמוקה כשנחשפתי לסביבון הרך ולחנוכייה הרכה. אני לא יכולה לחכות לראות רעשן רך או מצה רכה!

ולכן, אחת לכמה חודשים אנחנו מתעלים על עצמנו, קובעים עם קבוצת החברים הישראלים שלנו ונפגשים ביום שישי בערב לקבלת שבת בבית הכנסת הרפורמי. האירוע מתחיל בטקס קצר לילדים, במהלכו שרים שירים וצועדים בתהלוכה אחרי ספר התורה תוך כדי קריאות "תורה תורה" עם מבטא, וממשיך בארוחת ערב נחמדה שמזכירה לנו מאוד את ארוחת השישי המשותפת בחדר האוכל בקיבוץ. הילדים רצים מסביב, המבוגרים מצליחים להשחיל מילה וחצי, הילדים נרדמים באוטו בדרך הביתה והמבוגרים מודים לאלוהי ישראל שחסך להם השכבה. בבית הכנסת הרפורמי אף אחד לא מבקש מטל לשים כיפה והם מגישים בארוחה בשר וחלב ביחד, אבל גם שם מדברים יותר מדי לטעמי על אלוהים.

"אני לא רוצה את החבילה החב"דניקית של היהדות, אבל מצד שני האירוע הזה מרגיש לי קליל מדי, קצת צבוע", אמר לי אחד החברים כשישבנו לאכול. "אני לא יודע באיזו דרך נשמור על הזהות היהודית שלנו פה, וזה מלחיץ כי אני מרגיש שאני מכריע היום את גורל הקשר של המשפחה שלי לעם היהודי לדורות קדימה. אילו יהודים יהיו בדיוק הילדים והנכדים שלי?"

הקשבתי לו, וניסיתי לחשוב למה אותי השאלה הזו לא מלחיצה. אולי כי באתי רק לשנתיים. גורל העם היהודי בתפוצות לא יושב לי על הכתפיים, הילדים שלי הולכים לגדול בישראל והם יוכלו להיות יהודים בכיף שלהם, פשוט כי הם כאלה. כשאני חושבת על זה, כנראה שזו בעצם הסיבה בגללה אני בטוחה שנחזור. 

• רילוקיישן