מועצה אזורית ויסקונסין

כשאורן היה בכתה י"ב, אני הייתי בכתה ח'. הוא היה בלהקה של הי"בניקים ואני הייתי יושבת בקהל ומסתכלת עליו בעיני לבבות שר את "ירח כחול", אבל חוץ מזה אין לי עוד המון זיכרונות ממנו או איתו ולא נראה לי שדיברנו יותר משלוש או ארבע פעמים בכל החיים. לכן זה הרגיש לי קצת מוזר לקום אצלו בבית בשבת בבוקר, להכין לעצמי קפה ולשאול אותו אם הוא רוצה גם. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי אצלו, והרגשתי מאוד בבית. בכל זאת, חבר ותיק מהקיבוץ.

"ברוכים הבאים לאמריקה, אנחנו גרים במינסוטה, ארבע שעות נסיעה מכם, ממש שכנים!", הוא כתב לי בפייסבוק קצת אחרי שהגענו למדיסון, לפני ארבעה חודשים. בהתרגשות רצתי לספר לטל שאורן מהקיבוץ שלי ואשתו עדי הזמינו אותנו אליהם, ובסוף השבוע האחרון ארזתי אנשי פליימוביל על סוסיהם, דפים, גירים צבעוניים, ענן על מקל וילדי בית העץ ואצלנו בפסנתר והכבש השישה עשר, מיליון פירות, ירקות חתוכים, ממתקים וחטיפים, ויצאנו לנסיעה משפחתית של ארבע שעות לבקר את אורן ועדי במיניאפוליס. העברנו איתם סופשבוע נינוח של פנים מוכרות ושפה מוכרת, ואני לא מתכוונת לעברית. הרגשתי שיש לנו מזל שחברים כאלה גרים כל כך קרוב.

דודים הם אנשים שחולקים איתך דף עד ביד ושם

מי שעוד גר קרוב הם הדודים משיקאגו. הם לא באמת דודים שלנו והם לא באמת משיקאגו, אבל פה זה אמריקה, לא ניתן לעובדות לקלקל הזדמנות לקשר משפחתי קלוש. "מדיסון זה רק שעתיים משיקאגו, אתם תהיו חייבים לבקר את הדודים משיקאגו!" צהלה אמא שלי ורצה לכתוב לדודה משיקאגו שאנחנו מגיעים. כשההורים שלי היו צעירים זה היה מאוד מקובל שאם אתה מבקר באמריקה, אתה תיפול על בן הדוד מדרגה שלישית של החבר הכי טוב של הגיס שלך, וכמובן שהוא יארח אותך בנדיבות על הספה הנפתחת בדירה שלו במיאמי. עוזבי קיבוץ שהיגרו לאמריקה בכלל אכלו אותה ועסקו באירוח בלתי פוסק של בני משק שנקלעו ליבשת, ולי הסיפורים האלה נראו מופרכים ונלעגים, אבל אז הגעתי לכאן והבנתי הכל.

ביקשתי מאמא שלי להזכיר לי איך הדודים משיקאגו הם בדיוק דודים שלנו, אז היא סיפרה לי איך לסבתא שלי, שכבר נפטרה מזמן, היו איזה תשע אחיות שכולן כמובן נספו באושוויץ אבל אחת מהן הייתה נשואה וגם היו לה שני ילדים, ואחרי שהיא והילדים נרצחו בעלה היגר לארצות הברית והקים משפחה חדשה. גם הוא נפטר לפני שנים אבל הבנות שלו, שידעו שפעם היו לו חיים אחרים ואישה וילדים, החליטו לחקור את הסיפור והגיעו דרך דפי עד של יד ושם אל אמא שלי.

"זה כאילו שתהיה עכשיו מלחמה נוראית ואני והבנים נמות ואתה תתחתן מחדש בארץ אחרת", ניסיתי לפשט לטל את הסיפור בזמן שניווטנו את דרכנו לביתם של הדודים החדשים בפרבר בפאתי העיר הגדולה, "ויום אחד הילדים שלך יחפשו את המשפחה הקודמת שלך וימצאו את הילדים והנכדים של האחות שלי בישראל, אתה מבין? זה לא כזה רחוק".
"אין שום אפשרות לעקוב אחרי הקשר המשפחתי הלא קיים הזה, איבדתי אותך כבר בקטע שהתחתנתי מחדש", טל ענה, אבל אז חשב עוד קצת והוסיף, "בעצם את אומרת שלאמא שלך היה בן דוד, והוא היה גם האח למחצה של הדודה משיקאגו. ילד שחי ארבע שנים לפני שבעים שנה, זה מה שמחבר בינך לבין האנשים האלה. את מבינה כמה שזה הזוי?".

זה היה נראה קצת הזוי באותו הרגע, אבל חמש דקות מאוחר יותר נכנסנו אליהם הביתה וזה הרגיש לגמרי כמו משפחה. הדודים משיקאגו התגלו כאנשים מקסימים, נבו וניצן התאהבו בהם ואני לגמרי שכחתי את סיפור השואה והשכול הסבוך שחיבר בינינו מלכתחילה, וזכרתי רק שהם דודים שלי. נפרדנו למחרת בחיבוקים חמים ובהתרגשות כנה וקבענו כבר את הביקור הבא, אבל באוטו פתאום הרגשתי קצת מוטרדת.

"אתה חושב שהתנהגתי שם יותר מדי כמו בבית?", שאלתי את טל וניסיתי להיזכר אם היה שלב בו הכנתי לעצמי קפה בבוקר או אם התפרצתי למישהו לדברים. יש לי נטייה כזו, להרגיש יותר מדי בבית, וזו כנראה הסיבה שאני כל כך אוהבת דודים: גם בגלל שאני עייפה מלבלות עם אנשים בגילי ונעים לי לפעמים להיות בחברת בני אדם שאין להם מגבונים בתיק וילד שצועק להם באוזן, וגם כי אני פריקית של מסגרות משפחתיות נינוחות, כאלה שלא צריך להתאמץ בהן ולהיות מנומסים או נחמדים כל הזמן ואפשר פשוט להיות. מאז שהגענו לאמריקה אני מנסה להקיף את עצמי בעוגנים של שייכות בתוך ים של ארעיות וזרות; אני מוכנה לנסוע שעות רק כדי לפגוש משהו מוכר מהחיים הקודמים שלי. אני מחפשת מקומות שאני יכולה להרגיש בהם בבית, כי כאן זה לא הבית שלי.

לאכול ארוחת שישי לבד זה גלותי

הניסיון הנואש להיצמד לעוגנים מכניס אותי למרוץ שבועי מלחיץ שהכותרת שלו היא "עם מי נאכל השבוע ארוחת שישי". זה מתחיל להציק לי ביום שני בערב, ביום שלישי אני כבר מתחילה לחשב חישובים (האם שווה לי להקדים ולהזמין אליי, או לחכות לקבל הזמנה ולהסתכן שנצא קרחים מכאן ומכאן?) ואם ביום רביעי בצהריים עדיין אין תכנית, כנראה שעומדת לקרות קטסטרופה. אחד הדברים הראשונים שטל ואני עשינו כשהגענו הנה היה לבסס חבורת ארוחות שישי קבועה, וזה הצליח פחות או יותר: ארבע משפחות של ישראלים, כולם עם ילדים בגן של הבנים, שבהרכב כזה או אחר אוכלות כמעט מדי שבוע יחד באחד מארבעת הבתים. הם החברים הכי טובים שלנו פה, אבל גם להם יש לפעמים תכניות אחרות ואז מתממש הפחד הגדול ביותר שלי: לאכול ארוחת שישי לבד, רק המשפחה הגרעינית הקטנה שלנו סביב שולחן עם מפה לבנה וחלה ועוף ותפוחי אדמה. יש תמונה יותר גלותית ועצובה מזו?

אני עוד לא יודעת מה התכנית ליום שישי הקרוב. החברים נסעו כולם לחופשות סמסטר מחוץ לעיר, ואנחנו חייבים הצלה. החלום שלי הוא שגברת ספוז'ניק תזמין אותנו שוב. הכרנו אותה בפעם הכמעט יחידה שהיינו בבית הכנסת במדיסון, ובזכות היכרות קודמת של טל עם הבן שלה שחי בישראל זכינו להזמנה לארוחת שבת אצלה ואצל בעלה. זה היה ערב מיוחד: הייתה שם אסופה של אנשים מעניינים, השיחה הייתה טבעית וקולחת וכולם התייחסו אלינו כאל בני בית. כשיצאנו משם ונכנסנו טל ואני לאוטו, הסתכלנו זה לזו בעיניים וידענו שזו אהבה. "אני רוצה שהספוז'ניקים יהיו המשפחה המאמצת שלנו פה", אמרתי, "אני ממש צריכה שהם יהיו הסבים הצעירים והמגניבים שלי ושאני אהיה הנכדה שלהם".

"נועה, אני מסמיך אותך לעשות כל מה שצריך כדי שהחזון הזה יתממש", טל אמר ברצינות, אבל מה כבר יכולתי לעשות? אני בעמדת הנזקקת, כלבלב שמחכה שיאמצו אותו. יש לי מעט מאוד מה להציע, ולהם יש כל כך הרבה: יש להם בית גדול והמון חברים ומשפחה ולא חסרים להם נכדים. למה להם לקשור אל חייהם משפחה קטנה ורעשנית של ישראלים?

"היי נועה, קוראים לי אתי, את לא מכירה אותי אבל עבדתי פעם עם החברה שלך לילך מהקיבוץ, אני מגיעה עם המשפחה שלי למדיסון לפוסט דוקטורט בשבוע הבא, נשמח להכיר", קראתי את ההודעה החדשה שהתקבלה אצלי בנייד. ההצלה הגיעה ממקום בלתי צפוי. נראה לי שאני אזמין אותם אלינו לארוחת שישי הראשונה שלהם פה. חדשים, רק הגיעו, נעשה להם קצת תחושה של בית.

• רילוקיישן