עמדתי לבד בבית עם צ'ק של 980 דולר שרשום על שמי והסתכלתי עליו מבולבלת. קורה פה משהו שאני לא מבינה. רציתי להתקשר לטל לשאול אותו אם יש לי סיבה להילחץ, אבל טל נסע לכנס בישראל. לא ידעתי עם מי כדאי לי להתייעץ אז סיפרתי בפייסבוק את כל מה שקרה, וקיוויתי שמישהו יגיד לי שאני סתם מגזימה.
כתבתי את הסיפור מההתחלה: איך רציתי להיפטר משולחן הקפה הזה, שסתם עומד בפינה של הסלון וצובר עליו ציורים לא גמורים של צבי נינג'ה ופקקים של טושים, ואיך פרסמתי את המודעה באתר היד שניה הגדול של אמריקה, ואיך תמחרתי בכוונה בהגזמה, שיטת מצליח, ואיך שמחתי לקבל את הסמס הראשון, ששאל בפשטות – "שולחן קפה ב-35 דולר, עדיין רלוונטי?"
הקונה סימס לי שהוא צריך את הכתובת שלי כדי לשלוח לי כסף, ואחרי כמה ימים כתב שהוא שלח בטעות סכום גבוה מדי ושהוא רוצה שאני אלך לבנק ואפקיד את הכסף, ואז אמשוך אותו במזומן, ואז אקזז את מה שמגיע לי ואשלח אליו בחזרה את היתרה. איזה סינג'ור. אבל בסדר, אמריקה, לך תבין אנשים.
אחרי עוד כמה ימים קיבלתי בדואר צ'ק על סך 980 דולר; לא 35, 980. אישרתי בסמס שהצ'ק הגיע, והמסמס כתב לי לשלוח לו את הכסף לכתובת בווירג'יניה. "ואיך אתה מתכוון להעביר את השולחן לווירג'יניה?", סימסתי לו בחזרה, ופתאום, בבת אחת, בום – האסימון נפל.
"זאת אמריקה. יש פה מיליוני מופרעים שרק מחכים לצאת מהחורים שלהם"
"נועה יקירה, הסיפור שלך מצמרר. אני גרה 27 שנה בארה״ב ואני מבטיחה לך שמשהו מסריח פה בגדול", ענתה לי תוך עשר שניות חברת פייסבוק שאני לא מכירה, ישראלית שחיה באל איי, והלב שלי התחיל לדפוק ממש חזק. "אני מבטיחה לך שאף אדם בווירג'יניה לא קונה שולחנות קפה משומשים מוויסקונסין. זה חולני לגמרי. יש לו את הכתובת ואת מספר הטלפון שלך, אז אני לא שוללת פנייה למשטרה. ותדעי לך שאני ממש לא טיפוס היסטרי". לא הספקתי לנשום עמוק, ובסלולרי התקבל סמס חדש, הפעם כתוב באותיות גדולות: "אני מחכה לעדכון ממך. הפקדת את הכסף?"
נעלתי את הדלת. ניסיתי להתקשר לטל והוא לא ענה, אבל בוואטסאפ המשפחתי צצה פתאום תמונה שלו עם כל האחים שלו במסעדה, מחייכים למצלמה. התחלתי לחפש את כרטיס הביקור של השוטר הקהילתי של מעונות האוניברסיטה בהם אנחנו גרים, אבל כל הניירות נפלו לי מהידיים.
"את חושבת שאני יכולה לצאת מהבית?" שאלתי את האישה מאל-איי, "המשרד של השוטר ממש מעבר לכביש, אבל אני מפחדת לצאת". "זה בסדר, אל תפחדי", הרגיעה אותי האישה הזרה מהקצה השני של היבשת. "זו הונאה מוכרת. בדרך כלל אחראים לה אנשים מחוץ לאמריקה, הרבה פעמים מניגריה. הם גונבים צ'קים, ואם תפקידי את הצ'ק הגנוב ותשלחי אליהם את הכסף, זה יהיה הרווח שלהם. פשוט תקרעי את הצ'ק ואל תעני להם יותר להודעות. אבל את חייבת להיזהר", הוסיפה, "זאת אמריקה. יש פה מיליוני מופרעים שרק מחכים לצאת מהחורים שלהם".
נרגעתי קצת ויצאתי. השוטר לא היה במשרד, והפקידה של המעונות ראתה שאני על סף בכי, אבל במקום להציע לי כוס מים ולהזמין אותי לשבת ולספר לה איך הסתבכתי עם המאפיה הניגרית היא רק סימנה לי באדישות את מספר הטלפון של "פניות לא דחופות" למשטרה ושלחה אותי לדרכי. חכמה גדולה, היא מפה, היא בטח שמעה על ניסיונות עוקץ כאלה כבר מיליון פעם וזה נראה לה מטופש להיבהל מזה בכלל. אני בטוחה שאם היא הייתה נקלעת לתחנה המרכזית בעפולה בנוהל חפץ חשוד היא הייתה נבהלת כהוגן. חזרתי הביתה ומצאתי בוואטסאפ המשפחתי עוד תמונה של טל והאחים שלו, הפעם מרימים כוס יין. תמותו, בסדר? קרעתי את הצ'ק האסור וזרקתי אותו לפח, ואז הוצאתי אותו מהפח, צילמתי את הקרעים, הכנסתי למגירה ונסעתי להביא את הבנים מהגן.
בפעם האחרונה שפחדתי ככה היתה מלחמה
בלילה שכבתי במיטה, הקשבתי לכל רחש, וחשבתי על זה שהפעם היחידה שפחדתי ככה הייתה בעמוד ענן, כשטל היה במילואים ואני חיכיתי באימה דרוכה לשמוע את אנשי קצין העיר עולים במדרגות. תכננתי איך כשהניגרי הנורא יפרוץ את הדלת אני ארוץ לקחת מהחדר של הבנים את המוט הכבד שהם מצאו בפח ואין לי מושג למה אנחנו מרשים להם לשחק בו וארוץ בחזרה לסלון להתעמת איתו, ואז חשבתי שאם אני אסגור את הדלת של החדר של הבנים הם יהיו נעולים בפנים ונורא יצרחו, אבל בעצם עדיף שיצרחו מאשר שיטבחו במצ'טה.
מי יבוא לעזרתי כשאקרא הלפ, הלפ? השכנה החדשה מלמעלה רק הגיעה מסין ואני לא חושבת שהיא מבינה כל כך אנגלית וחוצמזה אני לא יודעת מהו אתוס ההתגייסות בשעת צרה של הלאום הסיני אז עדיף שלא לסמוך עליה. נזכרתי איך תמיד אומרים שבאמריקה אתה יכול לדמם באמצע הרחוב ואף אחד לא יעזור לך; הרי בישראל ברור שהשכנים ישליכו את נפשם מנגד כדי להציל אם ובניה מרוצח אכזר.
פתאום הרגשתי כל כך לבד, כל כך קטנה ונטושה בארץ ענקית וזרה. ההורים שלי לא גרים למטה, השכנים לא מכירים אותי מאז שהייתי בפעוטון. המבוגר האחראי שהביא אותנו הנה נמצא בישראל, שנראית לי עכשיו כמו המקום הכי רחוק ובטוח בעולם. בישראל בחיים לא הרגשתי שאני "צריכה להיזהר". המצב הביטחוני בארץ אמנם לא משהו, אבל מסתבר שצוק איתן קטן עליי לעומת ניסיון הונאה של איזה עלוב מניגריה או מווירג'יניה.
בבוקר הפחדים חלפו. לא התקבל סמס חדש. השארתי את הבנים לבד מול יוטיוב, ירדתי לחדר הכביסה של הבניין וכשהפעלתי את המכונה שמעתי אותם צועקים. רצתי בטירוף למעלה, כנראה שהניגרי בכל זאת הגיע, אבל הם היו לבד ורק סיפרו לי בהתלהבות שהפרק של "הי בינבה" נגמר והתחיל לבד עוד פרק. בסדר, אמרתי להם, אתם יכולים לראות עוד אחד למרות שכבר ראיתם הבוקר יותר מדי טלוויזיה. שאלה יהיו הצרות שלנו.
3 דברים שצריך להיזהר מהם באמריקה
גניבת זהות. יש פה איזה קטע כזה שאין לאנשים תעודות זהות, והדבר הכי חשוב להם בעולם זה מספר הביטוח הלאומי שלהם, שאני לא ממש יודעת מה זה רק שלנו אין דבר כזה וגם לעולם לא יהיה ולכן כנראה שאף אחד לא ינסה לגנוב לי את הזהות.
חטיפת ילדים. מאז שהגענו אני מזהירה את הבנים שיכולים לגנוב אותם ושלעולם לא יתרחקו ממני במקומות ציבוריים, ומדי פעם הטלפון שלי מתחיל לצפצף בהיסטריה וכשאני מסתכלת אני רואה סימן קריאה אדום ענק ומבהיל והתראה על חטיפת ילד באזור. לא ברור לי מה אני אמורה לעשות באותו הרגע, אם לעזור לילד שנחטף או רק לשמור על הילדים שלי, אבל ברור שאני מיד מכבה את זה בבעתה כי גם אם זה קורה זה לא משהו שאני רוצה לדעת עליו.
אסונות טבע. יש פה מערכת כריזה מתוחזקת ונהלי סופות שונים, כי יש אפשרות ריאלית להוריקן או טורנדו וגם היו מקרים שנהרות הטביעו ערים שלמות, ונכון שזו מדינה מסודרת ובמקרה של אסון גדול הם בטח ירכזו את האוכלוסייה באצטדיון ספורט ויחלקו אוכל ושמיכות, אבל כזכור אין לנו מספר ביטוח לאומי ואי אפשר לדעת מה תהיינה ההשלכות של זה ביום סגריר.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com