"יש כאן דובים?" שאלתי את הדוד שלי כשהאוטו פנה לשביל צר בתוך סבך היער. לפני שעתיים הוא אסף אותי משדה התעופה, ובדקות האחרונות תמרן בדרכי עפר שמשני צדיהן עצים צפופים. "בוודאי", אמר הדוד, שבלב אני אוהבת לקרוא לו דוד נחמוד, כמו רומי מ"עשו" של מאיר שלו. "יש פה דובים אבל הם מתרחקים מבני אדם. באזורים מיושבים, כמו פה, עובר מסר בין הדובים שפגיעה באנשים סופה מוות לדוב ולכן הם למדו להתרחק. באלסקה, להבדיל, נטרפים מדי שנה בני אדם על ידי דובים שהמסר לא הגיע לאזניהם או לאפם".
המכונית נעצרה, והגענו למקום שעליו שמעתי כל החיים שלי. בכל קיץ הדודים שלי טסים לבקתה שלהם, שעל שפת אגם בצפון ארצות הברית, ושולחים משם תמונות מדהימות. והנה עכשיו, כשסוף סוף גם אני באמריקה ובמרחק של כמה שעות טיסה, הגיעה ההזדמנות שלי לבקר כאן. הדוד הנחמוד לקח את התיק שלי ונכנס פנימה, ואני אספתי את שאר התרמילים מהבגאז' כששמעתי רשרוש בעצים מאחוריי.
"יש שם דוב! אני לא חוזרת לשם ונשארו באוטו עוד כמה דברים", אמרתי בלי נשימה כשנכנסתי לבקתה בריצה. הדוד צחק, הביא את שאר השקיות מהרכב ולקח אותי לסיבוב, להראות לי את החדרים ואת המטבח ואת החצר ואת מזח העץ מעל המים. זה היה בדיוק כמו שדמיינתי את זה: מושלם.
בלי ילדים ובלי זקנים
ידעתי שהחופשה הזו הולכת להיות כיפית, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה כיפית היא תהיה וגם לא עד כמה היא תהיה משמעותית. לקחתי לעצמי חמישה ימי חופש בלי נקיפות מצפון. טל והבנים יסתדרו, אין משהו שאני עושה שטל לא יכול לעשות והוא גם מקפיד להזכיר את זה מדי פעם, ובחודשים הקרובים הוא נוסע לעוד שלושה כנסים מתוכננים ואני אשאר בבית לבד. בינתיים, אבא שלי ובן הדודה שלי בן ה-18 מגיעים לאמריקה, וכולנו נפגשים בבקתה של הדוד לכמה ימים של זמן איכות.
"מגיע לך, סעי לכמה ימים שאת רוצה", טל אמר.
"זה עץ הלבנה", הדוד הנחמוד אמר כשחיכינו בחצר לאחיו ולבן אחותו שיגיעו גם הם משדה התעופה, "כשסבא שלך ביקר פה לפני הרבה שנים הוא כל כך התרגש לראות את העצים האלה, שהזכירו לו את הנופים של הילדות שלו במזרח אירופה. הוא עבר עץ-עץ, ליטף אותו ואמר 'בז'וזה, בז'וזה'. בז'וזה זה לבנה בפולנית". כמה שעות אחר כך הצטופפנו כולנו צוחקים ונרגשים על הספה בסלון של הבקתה, והדוד אמר "חייבים לצלם את האיחוד המשפחתי הזה לסבתא", ואז נזכר שכבר אין סבתא אבל צילמנו בכל זאת, ומישהו אמר שסבא וסבתא בטוח יודעים שאנחנו פה ביחד עכשיו, ולמרות שכולנו אנשים רציונליים שמאמינים במדע כולנו הסכמנו.
ובימים הבאים פשוט היינו ביחד, אבל ביחד איכותי כמו שלא היה לנו המון זמן, ביחד נקי בלי ילדים ובלי זקנים שצריך לטפל בהם, כזה שמאפשר לטפס על הרים גבוהים וללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר ולדבר ולצחוק ולספר בלי הפרעות ובלי סוף. דיברנו על הילדות של אבא והאחים שלו בקיבוץ בעמק בית שאן, על החיים באמריקה ובישראל ועל מיוזיקלס אמריקאים ועל איזו תוכנת דואר כל אחד מאיתנו מעדיף ולמה. בכל יום יצאנו לטיול בטבע המשגע שמסביב לבקתה, שלושת היחיאלים חובבי הבוטניקה והגיאולוגיה אכלו אחד לשני את הראש ודיברו על פטריות ומשטחי גרניט ועצים רחבי עלים, ואני יכולתי להיות מאוד משועממת כי אובייקטיבית זה היה משעמם, אבל גם מהשיחות האלה נהניתי.
"זה לא ייאמן! תראו איך הנבג הזה נבט בדיוק מעל לאבי השורשים של העץ הזה", קרא הבן דוד שלי בהתפעלות ושלושתם רכנו מיד להסתכל מקרוב על הפלא, "זה מדהים איך הרוח שמטה את הזרע בדיוק בנקודה הזו. אתם יודעים איפה ראיתי משהו דומה? בטיול שעשיתי עם כמה חברים מהכיתה בנחל כזיב בפסח שעבר".
"עם איזה חברים היית?" שאלתי את הבן דוד. "אמא שלך הסכימה לך לנסוע לבד? כמה הייתם? היו גם בנות?"
"למה את מכוונת את השיחה למקומות צהובים?", שאל אבא שלי.
"זה לא צהוב", עניתי. "וחוצמזה שקט, אני לא מעירה לכם כשאתם רוצים לשמוע פרטים על חזזיות ואתם לא תעירו לי כשאני רוצה לשמוע פרטים על אנשים. כל אחד ומה שמעניין אותו".
כיף לכם עם אבא? גם לי כיף עם אבא
אלה היו ארבעה ימים של אווירה טובה. האווירה היתה טובה כשאני צחקתי עליהם שהם חפרנים והיא היתה טובה כשהם צחקו עלי שכל מה שאני עושה זה סלפיז עם הנוף. היה כל כך כיף שלקח לי יומיים להתקשר הביתה בפעם הראשונה.
"אנחנו הולכים לספריה!" נבו צעק לי בהתרגשות באוזן, "ויש שם דונאטס ומקריאים סיפור בזמן שאנחנו אוכלים את הדונאטס. ואחר כך יש יומולדת לחבר מהגן בבריכה ואתמול בארוחת ערב היה קינוח עוגת בננות עם שוקולד צ'יפס!"
"נשמע שממש כיף לכם עם אבא", אמרתי, "גם לי מאוד כיף, שטתי בקיאק וטיפסתי על הר!"
"ולא פחדת?" הוא שאל.
"לא, זה לא היה מפחיד", אמרתי לו.
ניצן לא רצה לדבר אבל מסרתי לו המון נשיקות וניתקתי וצללתי בחזרה בלי שום מאמץ לחיי השפע והשקט. מדהים כמה מהר מתרגלים לתנאים טובים: אף אחד לא ניג'ס לי "אמא, אמא, אמא", לא הייתי צריכה לשרת אף אחד, והרגע הכי קשה מנטלית ביום שלי היה להחליף מפיג'מה לבגדים בחדר קר.
"אני פותחת במבה", הודעתי בשעה 23:00 בלילה. כשאני יוצאת לחופשה זה עד הסוף, אני פורקת כל עול. "בשביל מה?" אבא שלי ביאס אותי, "זה סתם ג'אנק, עזבי". עזבתי, אבל חצי שעה מאוחר יותר, כששכבתי במיטה עם הלפטופ על הברכיים ועמדתי לצפות בעוד פרק (או שניים, או שלושה) של "ג'יין הבתולה", לא הצלחתי להתאפק ופתחתי את החבילה. אחרי חמש דקות אבא שלי דפק על הדלת. מעכתי מהר את השקית של הבמבה וזרקתי אותה על השידה לידי, מקווה שהוא לא ישים לב.
"נועל'ה, אם תשאירי את הדלת של החדר שלך סגורה החום מתנור העצים בסלון לא יגיע והחדר יישאר קר", הוא אמר לי ויצא. לא נראה לי שהבמבה נחשפה, וגם לא התמונה שלי כחזיר שאוכל במבה במיטה על המחשב.
למחרת היה יום ראשון, וטל אמר לי בטלפון חמש מילים שהוא אף פעם לא אמר לפני כן: "תשמעי, קשה להיות איתם לבד".
"לא חשבתי שאני אשמע אותך מודה בזה בחיים", אמרתי.
סופשבוע של שבת וראשון, שני ימים רצופים בלי גן לבד לגמרי עם הבנים שלנו, זה ממש לא קל. אני הרי יודעת את זה, עשיתי את זה פה כבר כמה פעמים. ריחמתי עליו קצת, אבל חוצמזה ממש לא היה אכפת לי שהוא טוחן. ידעתי שזה לא מאמץ שהוא סופר בכלל. טל הוא לפעמים אמא הרבה יותר ממני, כשהבנים היו תינוקות הוא גידל אותם ואני הייתי זו שעזרה. אבל עכשיו האיזונים השתנו, המחקר שלו מעל הכל ולי היו ייסורי מצפון רק על ימי העבודה שלו שנפגעים בגלל הנסיעה שלי. כשהוא צריך לקחת ולאסוף את הבנים לגן ומהגן ימי העבודה שלו מתקצרים משמעותית.
"אולי לנסוע לחמישה ימים היה קצת מוגזם", אמרתי לו.
"מה פתאום, מגיע לכם לבלות את הזמן הזה ביחד. הכל בסדר. זה פשוט קצת קשה".
שתקתי רגע לפני שדיברתי. "אתה יודע, לפני שטסתי חשבתי שבאמת מגיע לי קצת לבלות, אבל הימים האלה היו הרבה יותר מבילוי. זה לא היה מותרות. זה היה מילוי מצברים חשוב באמת".
משפחה זאת גם עבודה
למחרת נפרדתי מהמשפחה ומהבקתה, והדוד שאל מתי אנחנו נפגשים שוב. "בארץ, בדצמבר", נזכרתי בשמחה בביקור המתקרב שלנו, ואז מיד נזכרתי בכמה שהוא קצר, ובכמה אנשים יש לנו לראות ודברים להספיק, והוספתי שאני ממש מקווה שנתראה אבל אני לא יכולה להיות בטוחה.
"מה, לא תמצאו יום אחד לבוא לעמק בית שאן?" שאל הבן דוד.
"יכול להיות שעמק בית שאן יצטרך למצוא יום אחד לבוא אלינו", עניתי.
כמה שעות אחרי זה, במטוס בדרך למדיסון, חשבתי על זה שוב. עכשיו, כשכבר אין סבים, פתאום זה לא מובן מאליו שאנחנו אלה שצריכים לבקר שם, עכשיו פתאום זו אחריות משותפת. האחים של אבא שלי יצטרכו להיפגש לא רק סביב המיטה של סבתא אלא ביוזמה עצמאית, פעם אצלם ופעם אצלנו, זה לא יהיה כמו שזה היה עד עכשיו. כדי להמשיך להיות משפחה, כולנו נצטרך לעבוד בזה קצת.
למחרת בבוקר, בגן של הבנים, כל הגננות דיברו על טל. "הוא מעריך אותך יותר עכשיו", הן אמרו, "הוא לא ידע שזו משימה כזו מאתגרת". חייכתי בנימוס אבל ידעתי שהן לא מכירות אותו, לטל אין בעיה עם משימות מאתגרות, אני הבכיינית בינינו והוא עושה את הכל ברבאק. "מוזר שהיה לך קשה", אמרתי לו בבית, "הרי כלום לא קשה לך".
"תראי, אין לי באמת בעיה לטפל בבנים לבד", הוא אמר והחזיר למקרר את הלחם שהכין ממנו סנדוויצ'ים לגן. "והאמת היא גם שאני עושה את זה יותר טוב ממך. העניין הוא שזה לא כיף לעשות את זה", הודה, ואני חשבתי לעצמי שנכון, הוא מתקתק בישולים וניקיונות ומקלחות הרבה יותר יעיל ומהיר ממני והוא גם עושה את זה בלי לקטר, אבל אני בכל זאת עושה את זה יותר טוב, כי אני עושה את זה לבד כמעט לגמרי כבר שנה שלמה, למרות שגם לי זה לא כיף.
כשלקחתי את הבנים מהגן נבו התעכב רגע ואני וניצן חיכינו לו במכונית. "היה לך כיף בבקתה?", ניצן שאל פתאום.
"כן, היה לי מאוד מאוד כיף", אמרתי לו מופתעת, "התגעגעתי אליכם אבל גם היה לי כיף. זה ממש נעים ששאלת את זה, תודה. ואתה לא מאמין! אתה יודע שהיו שם דובים?".
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com
בשבוע שעבר הצעתי לכם לבחון את עצמכם: עד כמה אתם מכירים את החיים באמריקה