הקיץ חזר לוויסקונסין, הכל הפך ליפה ומושך ואפשרי ואני נכנסתי ללחץ. לקחתי את השנה הראשונה פה הרבה יותר מדי באיזי: עוד לא למדתי אנגלית ועוד לא הפכתי למומחית לכל סוגי הג'אנק שמוכרים פה בסופר ועוד לא ראיתי את כל מה שיש לראות, ועכשיו נשארה לי רק שנה. שנה זה לא מספיק.
רק עכשיו, אחרי תשעה חודשים, אני מתחילה להבין על כמה דברים עוד יש לנו לסמן וי לפני שנוכל לסיים את ההרפתקה הזו, ובשביל להספיק את כולם אנחנו צריכים להתחיל לעבוד קשה כבר מסוף השבוע הקרוב. הקיץ פה כל כך קצר, ובגזרת החוויות המשפחתיות חסרים לנו כמה קמפינגים, שיט בנהר בקייק, דייג וסופשבוע בבקתה ביער. מסביב לעיר שלנו יש כל מיני עיירות היסטוריות מקסימות שהייתי רוצה לקפוץ אליהן, וצריך עוד לראות את האיימיש ולבקר בשמורה של אינדיאנים ובקיצור כל שבת מעכשיו ועד השלג הראשון צריך לסגור ביומן כי יש המון המון מה לעשות.
"את הדברים שאנחנו עושים ורואים פה לא תהיה לנו הזדמנות לעשות או לראות בשום מקום אחר", אמרתי לטל בהתרגשות.
"את נמצאת במדיסון ויקסונסין", הוא ענה, "אין כאן שום דבר מעניין לראות".
"זה בדיוק מה שאתה לא מבין! הכי כיף לצאת ממסלול התיירים השחוק ולהכיר את אמריקה שמחוץ לניו יורק ואל-איי, את האנשים שגרים בחורים, את החוואים של המידווסט, את אלה שיוצאים לצוד בחליפת הסוואה ומשתכרים בבוקר בשבת של משחק. אני רוצה לראות הופעה של מעודדות ורודאו ותחרות אכילת פאי, יש כאן המון מה לראות".
למה שרים את ההמנון בקרקס?
זה לא שלא הספקתי כלום עד עכשיו, כן עשיתי כמה דברים מיוחדים. הלכתי עם הבנים לתערוכת הרפת הבינלאומית (ויסקונסין היא בירת חלב עולמית) וצפינו שם בתחרות הפרה היפה ביותר באמריקה, זה היה הזוי, בחיי. הפרות צעדו בסך במרכז האצטדיון, כל פרה הובלה על ידי צעיר או צעירה מאחת החוות, ובמקרה ואחת הפרות לא יכלה להתאפק, עובדים רצו עם כף ויעה ואספו את הגללים שלה מהשטיח וגם קינחו לה את התחת בנייר כדי שהיא תישאר נקייה וייצוגית. שופטת בבגדי קאובוי נוצצים הסתובבה בין הפרות, בחנה אותן והכריזה על שלוש הפרות הזוכות. הייתי רק עם הבנים שלי שם וזה היה ממש עצוב שלא היה לי עם מי להחליף מבטים כשהיא אמרה על הפרה המנצחת "זו פרה גבוהה, יציבה, מלאת סטייל, עם מבנה צלעות מרהיב, הייתי רוצה לראות לאן היא תגיע כשתגדל". הסתכלתי מסביב – קהל הוויסקונסינאים שישב בטריבונות הקשיב באדישות והמשיך לבלוס פופקורן.
גררתי את נבו וניצן גם לאירוע פאו-וואו, שזה כינוס מסורתי של שבטים אינדיאנים. הבנים איבדו עניין די מהר, האירוע היה להם רועש מדי ומסריח מדי מסיגריות, אבל אני יכולתי להמשיך לשבת שם שעות ולהסתכל על התלבושות הצבעוניות והרקדנים שנכנסו למין טראנס. היינו גם בתערוכת צייד מקצועית ושם ראינו המון ראשים של איילים ופוחלצים של דובים.
"אמא, מי הרג את כל החיות האלה?" נבו שאל אותי. פניתי אל הגברת הנחמדה שמעבר לדוכן ואמרתי לה שהילד מתעניין לדעת.
"תוכלי להגיד לו שאני הרגתי את כולן", ענתה לי האישה בגאווה.
"אבל למה?" נבו שאל, ואני הסברתי לו שפה באמריקה זה סוג של ספורט אבל הסכמתי שזה באמת מאוד עצוב.
הלכנו גם לקרקס, אמיתי, כמו של פעם, הזדמנות אחרונה לראות פילים רוקדים רגע לפני שגם בארצות הברית מוציאים את הקרקסים עם החיות המסכנות מחוץ לחוק. כשההופעה התחילה עמדנו עם כל הקהל בשירת ההמנון (למה שרים את ההמנון בקרקס?) וצחקקנו כשראינו שהסדרנים מצדיעים. זה היה קרקס מדהים, היו שם לוליינים שטל ואני כמעט התעלפנו מפחד שהם עומדים למות והיה שם איש שירו מתותח וגם מטורף אחד שנכנס לכלוב עם חמישה נמרים (טל קרא באינטרנט שרוב העוסקים במקצוע הזה לא מתים בשיבה טובה).
יש לדבר אנגלית, ויש להבין אמריקאית
אז הקיץ הגיע ופתח לי את התיאבון לראות ולהכיר עוד ועוד, אבל האמריקאים בעצמם לא יודעים לענות כשאני שואלת אותם אילו אטרקציות מעניינות יש כאן בסביבה. גם מגוגל קשה להשיג תשובות, היחידי שמבין מה אני מחפשת הוא נמרוד, החבר הישראלי-אמריקאי שלי, שמכיר מספיק טוב את סצנת תיירות הפנים בוויסקונסין אבל יש לו גם מנטליות ישראלית והוא יודע מה יכול להיחשב בעיניי לחוויה אנתרופולוגית שווה.
"בשבת יש מצעד בעיירה הקרובה", הוא אמר לי לפני כמה שבועות, "זו עיירה שכל האנשים בה נורבגים ויש להם חג נורבגי וזה מאוד אופייני ומעניין לראות". יאללה, לקחתי. התיישבתי עם הבנים בשורה הראשונה וצפינו בתהלוכה תוך כדי שנמרוד מסביר לנו מה אנחנו רואים, כי כמו שהוא אמר "את יכולה להבין אנגלית אבל זה לא בהכרח אומר שאת מבינה אמריקאית".
ראשונות עברו ניידות המשטרה המקומית וכבאיות תחנת הכיבוי העירונית, אחריהן התזמורת של התיכון של העיירה עם נערים נורא מחוצ'קנים וכנראה לא פופולריים ובעקבותיה התזמורות של כל התיכונים של כל העיירות ברדיוס של שעה נסיעה מסביב למדיסון. בשיירה רכובה עלו ובאו בזה אחר זה מלכת היופי של ויסקונסין, נציגי מועדון הארלי דיוידסון, רקדני חוג הריקודים הסקנדינביים העירוני, נציגות הצופים, החיילים המשוחררים, החיילות המשוחררות, ראש העיר ורעייתו, זוכה העסק העירוני המצטיין לשנת 2016, מתנדב העיר 2016 ומשלחת חילופי הסטודנטים. מפעם לפעם עבר ליצן או להטוטן מקומי, שעל הרכב שלו הודפסו בגדול כל פרטי יצירת הקשר איתו לאירועים חתונות והופעות בבתי ספר.
רק בתזמורת בית הספר האחרונה שצעדה מולנו קלטתי מה היה כל כך מוזר בטינאייג'רים האלה: אף אחד מהם לא חייך. יכול להיות שהאמריקאים לוקחים הכל נורא ברצינות, ושאין להם טיפת ציניות והומור עצמי? נכון שלרבים מהנגנים היו בפה כלי נשיפה, אבל גם אלה שצעדו עם מוט ארוך או דגל עשו את זה בפנים רציניות כאילו הם לא מסוגלים לזהות שהמעמד כולו מצחיק או לכל הפחות עליז ומשמח. ואז עבר טרקטור ופתאום קלטתי שאני צופה בתהלוכת חג הביכורים של הקיבוץ שלי, כולל רכז הדיג שנוסע ברכב ארבע על ארבע המפואר שקנה על חשבון הענף והילדים שלו שמצטופפים לידו בקבינה, ונמרוד אישר ואמר שהעיירות הקטנות של המידווסט הן לגמרי הקיבוצים של אמריקה.
ואז הגיעו חגיגות יום העצמאות בקהילה היהודית במדיסון, והן השתלבו בתוך לו"ז האטרקציות המקומיות בטיימינג מושלם. הימים הקיציים האלה עושים לי מצב רוח טוב, ובדרך למסיבה נהגתי בחלונות פתוחים ושמעתי את "אלעד ירד אל הירדן" בפול ווליום. באירוע עצמו לקחתי מהבופה פלאפל ופיתות בצלחת פלסטיק והתקדמתי לכיוון השולחן של הישראלים, וברקע הייתה מוזיקה ישראלית מסולסלת ואני קצת ענטזתי משהו שהיה אמור להידמות לריקוד בטן, ופתאום קלטתי שזה חסר לי, הצד הים תיכוני של הישראליות, השמש שצורבת, הכפיים. ולמחרת בבוקר חזרתי מהגן אחרי שלקחתי לשם את הבנים, ושמתי לי ברדיו את הדיסק של ארבע אחרי הצהריים, ומסביב הכל היה כל כך יפה וירוק ומלא שמש ומואר ונקי, ושוב הרגשתי את הדגדוג הזה של לצאת ולנסוע ולראות ולחוות ולהספיק. ואז הקשבתי לירדנה ארזי שרה "בואי רוח ים עם טפיחת כנפי יונה והביאי מאי שם עוד דרישת שלום חמה", וככה סתם לבד באוטו בדרך הביתה פרצתי פתאום בבכי גדול של געגועים.
שלושה דברים שכנראה לא נעשה בשנה שנותרה לנו באמריקה
לקפוץ למרכז אמריקה – חשבתי שנורא זול לטוס למרכז אמריקה כשאתה גר באמריקה, אז למה לא לנצל את ההזדמנות, אבל אז חשבתי שבאמריקה עצמה יש מספיק דברים לראות ולא צריך להיות גרידים ולזלוג מחוץ לגבולות היבשת.
רוד טריפ רציני מחוף לחוף – אנחנו נעשה רוד טריפ בחודש שלפני החזרה לארץ, אבל כנראה שלא נגיע רחוק מדי. הבנים עדיין צעירים ונסיעות ארוכות הן קשות, ככה שמוטב להניח לחלומות על קליפורניה. אם נצליח לסחוב עד הפארקים הלאומיים במרכז היבשת זה גם יהיה הישג גדול.
דיסנילנד – רחוק מדי, יקר מדי, צעירים מדי. יש גם בפריז, ביי ביי.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com