טפשת הגירה

 השארתי את רישיון הנהיגה הבינלאומי שלי בישראל. אין לי מושג איך זה קרה. כבר כמעט חודש שאני נוהגת פה באמריקה, ורק עכשיו גיליתי שאני נוהגת בלי רישיון. אם תתפוס אותי משטרה הם יכולים לשלול לי, אבל זה כלום לעומת מה שטל יעשה לי אם הוא יידע. הוא פשוט יהרוג אותי. בעיקר אחרי מה שקרה אתמול.

אתמול יצאתי מהבית והשארתי סיר עם קישואים על הכיריים החשמליים. מזל שהמים פשוט התאדו והקישואים רק הצטמקו ומתו להם לאט בתוך הסיר הריק, וגלאי העשן לא צרח והבית לא עלה באש ובתכלס לא קרה כלום. אבל זה היה יכול לקרות; כשנכנסנו הביתה ומצאנו את הכיריים הדולקים, טל הסתכל עליי בתדהמה. "מה קורה לך?", זה מה שהוא שאל.

פה זה אמריקה?

מה באמת קורה לי? בסוף השבוע הקודם נסענו לבקר בחווה, וכשהגענו גילינו שלקחתי את נבו לאוטו בלי נעליים. היינו צריכים לנסוע במיוחד לטארגט סמוך ולקנות לו נעלי באטמן בעשרים דולר. הוא היה מאושר, אני הייתי נבוכה. בהמשך השבוע נעלתי פעמיים את המפתחות בתוך האוטו, וגיליתי את זה רק אחרי שטל הלך לעבודה עם הצרור השני. הסתובבתי עם הילדים בעיר במוניות במקום במכונית, ובאחת הנסיעות כיוונתי את הנהג בטעות לבריכה מחוממת רחוקה מחוץ לעיר, ושילמתי 40 דולר לכל כיוון. הנהג עזר לנו למצוא את המקום שחיפשנו וגם התקשר לבריכה מהסלולרי שלו כדי להבין למה סגור, ואז חיכה איתנו עד שבאו ופתחו. "אתם לא מפה וברור שהגעתם הנה בטעות, אני לא אקח מכם כסף הפעם", אמר המפעיל של הבריכה שפתח לנו במיוחד. באמת נחמדים, האמריקאים, בדיוק כמו שאומרים עליהם. ואנחנו? אנחנו באמת לא מפה.

הבנים שלי, ניצן בן שלוש ונבו בן ארבע, לא רק נעקרו מישראל ועברו לאמריקה, הם גם נקרעו מהקיבוץ והגיעו לעיר – שלמרות שהיא קטנה מאוד ונשלטת על ידי סנאים, רוכבי אופניים ונשים בלבוש ספורטיבי, היא עדיין עיר. ניצן נורא מפחד מהאסלות שמדיחות את עצמן באופן אוטומטי. נבו קלט די מהר שאסור להשתין פה על עצים, וכשאין לי ברירה ואני שולחת אותו לעשות את זה - הוא מתפדח ומבקש שאגיד לו כשמישהו מתקרב. אני נהגתי ברכב בחודש האחרון הרבה יותר משנהגתי כל החיים, ואין לי מושג איך עוד לא דרסתי רוכב אופניים (כבר דרסתי סנאי). הבנים עוד לא הולכים לגן, אני עוד לא עובדת. בכל יום עושים משהו אחר, מסתובבים, מכירים את האזור. אני מחכה שיתחיל להיות כיף - אני בחו"ל, נו, זה אמור להיות הכי כיף! אבל הידיעה שאנחנו לא בחופשה לא נותנת לזה להרגיש כמו חופשה: זה פשוט מרגיש כמו חיים רגילים, אבל לא בדיוק שלנו.

אני מסתכלת הרבה מסביב ומנסה לעכל שאני באמריקה. אמריקה! אמריקה שכל מה שאני יודעת עליה אני יודעת מסיינפלד ומבנות גילמור: אני עוברת עם האוטו ליד בתי פרברים צמודי קרקע, מחפשת ליד הגראז' אבא ובן שמקיימים שיחה משמעותית תוך התמסרות ידידותית בכדור. אני מחכה כבר להיכנס לדיינר כזה עם תאי אכילה משפחתיים ומלצריות מבוגרות בסינרים. אני חוזרת מהסופר עם המון שקיות נייר חומות ופורקת אותן על השיש כמו שראיתי שעושים בטלוויזיה, אבל השקיות האלה ממש לא טובות לשימוש חוזר, אז אני מוותרת על החלום ומתחילה לבקש שיארזו לי בפלסטיק.

בסופר אני בכלל לא מבינה שום דבר. יש מיליון סוגים של חלב ואין לי מושג איזה אני צריכה, וכבר קניתי חמוציות במקום צימוקים, כלור במקום נוזל כביסה ואבקה לריכוך בשר במקום תבלין עוף. זה מה שקורה כשמתייאשים מגוגל טרנסלייט ועוברים לבחור מוצרים לפי הציור על האריזה. ויש עמימות גם מחוץ לסופר: לא ברורה לי החוקיות של סופי השבוע פה, מה המעמד של יום שישי, מתי דברים פתוחים ומתי הם סגורים. אני מזדעזעת לשמוע שהורים מכנים את הילדים שלהם במילה שאצלנו בישראל הפכה לגסה, "נוטי". אני לא מסוגלת להתרגל לכתוב את החודש לפני היום בתאריך.

האמריקאים מוזרים. עומדים מאחוריי דקות ארוכות בצומת כשאני משתהה, לא צופרים. אני עדיין לא מצליחה להבין אם הם באמת נחמדים או רק מנומסים, וגם לא ברורה לי רמת הפירוט המצופה ממני כאשר כל נותן שירות שואל איך היה היום שלי. אני לא מצליחה לתפוס למה הם כל הזמן מבקשים ממני סליחה כשאני מתנגשת בהם בטעות.

עבר יותר מחודש, אני כבר אמורה להרגיש הכי אמריקה. בטח אחרי שהביקור המבאס במוסך הפך לחגיגה של שירות טוב, קפה, עוגיות וחדר משחקים לילדים, או אחרי שגיליתי שליד כל מגרש שעשועים פה יש שירותים ציבוריים ושאני יכולה להזמין לכאן כל דבר בעולם מהאינטרנט, פשוט כי זאת אמריקה.

הבית הוא איפה שהג'ימייל שלך נמצא

יום אחד, כשהבנים שיחקו על הדשא הנקי, נשענתי על עץ שאף ילד לא השתין עליו והסתכלתי מסביב, על השכונה עם הבתים הפרטיים הגדולים מעץ. זאת לא שכונת יוקרה מיוחדת, הרבה אנשים חיים פה בבתים ענקיים, לא חסרה להם אדמה כמו אצלנו. ופתאום היה נדמה לי שזיק של הכרה עבר לי בראש ובגוף, ואולי לרגע קטן הבנתי איפה אני נמצאת.

"איך היה היום שלך, גברתי?", שאל הקופאי עם הראסטות בטארגט.
"לא יודעת, בסדר", אמרתי.
"רק בסדר?"
"תן לי להגיד לך משהו, אם תבטיח לי שכל יום בהמשך החיים שלי יהיה בסדר כמו היום הזה, אני קונה. רק שיהיה בסדר. לא מבקשת יותר מזה".
"לא חשבתי על זה אף פעם ככה", הוא אמר ברצינות, "זה עמוק מאוד מה שאמרת".

לא התכוונתי שייצא לי עמוק. החודש הראשון באמריקה פשוט היה כזה, הוא היה בסדר: לא מלהיב מדי ולא מבאס מדי, לא משהו להתלונן עליו ולא משהו לספר עליו בהתרגשות. אני כבר חודש מרגישה בעיקר כאילו אני עדיין בדרך לאנשהו, מחכה כבר להגיע.

חזרתי הביתה עם מלא שקיות פלסטיק והפעם זכרתי להוציא את המפתחות מהדלת ולשים אותם בתיק. בתיבה חיכתה לי חבילה - המחשב החדש שהזמנתי הגיע. הפעלתי אותו, חיברתי אותו לחשבון גוגל שלי, פתחתי דפדפן - והופתעתי לראות את כל הסימניות שלי, הישנות והמוכרות, מחכות לי שם, כאילו כלום לא השתנה. אף פעם לא חשבתי שאפשר להתרגש ככה מסימניות. ופתאום הרגשתי בבית.

• רילוקיישן