אחרי שעתיים של סיור מרתק במרכז שיקאגו, נפרדנו אחותי, החבר שלה ואני מג'ניס, המדריכה שלנו. "תודה רבה, היה מעולה! אם תגיעי פעם למדיסון, אני אעשה לך סיור גומלין" אמרתי לה. זה כמובן היה בצחוק, כי למה לה לבוא למדיסון ומה יש לי להראות לה שם. אבל היא הייתה מקסימה ומעניינת, והיא ערכה לנו את הסיור הזה בהתנדבות כחלק מיוזמה מקומית סופר חמודה של תושבים שעורכים סיורים בחינם לתיירים.
היא הראתה לנו את מבנה מרכז התרבות העירוני המרהיב, העלתה אותנו לתצפית על קו החוף והובילה אותנו ברחובות אל פסיפס של שאגאל ופסל של פיקאסו. "אתם יודעים מה?" אמרתי לאחותי ולחבר שלה מאוחר יותר, "מחר כשתגיעו למדיסון אני רוצה לעשות לכם גם סיור כזה".
"מה תראי לנו?" שאלה אחות שלי וחשבה מן הסתם על שאגאל.
"זה נכון, אין במדיסון אטרקציות בעלות שם עולמי", אמרתי אני וחשבתי על פסל פיברגלס של פרה שהבנים אוהבים לטפס עליו באחד מהפארקים בעיר, "אבל אני רוצה להראות לכם את העיר שלי. יש מה לראות".
יש כאן מה לראות?
פייר, אין ממש מה לראות. מדיסון היא מה שנקרא קולג' טאון, עיר שהמרכז שלה הוא הקמפוס של אוניברסיטת ויסקונסין, אחת מהאוניברסיטאות הציבוריות הטובות בארה"ב. היא עיר קטנה, ולמרות זאת די מוכרת באמריקה: יש לה מוניטין של עיר פרוגרסיבית מאוד ביחס לשאר תושבי מדינת ויסקונסין השמרנית, והאוניברסיטה שלה ידועה כ"פארטי סקול", שזה אומר חיי סטודנטים סוערים והרבה אלכוהול ומסיבות. היא נחשבת כעיר מושלמת למשפחות, וגם מדורגת מדי שנה גבוה בכל מיני דירוגי "הערים הטובות לחיות בהן בארצות הברית" וכאלה. היא שקטה, ספורטיבית, ידידותית - ויש יאמרו משעממת; אבל אני החלטתי שאני עורכת לאורחים סיור, וזה בדיוק מה שעשיתי.
"אין לנו שאגאל ברחובות", פתחתי את הסיור שלי יומיים אחרי זה בכניסה לבניין שלנו במגורי המשפחות של האוניברסיטה, "אבל יש לנו חיי יומיום מנומנמים ומאוד כל-אמריקאים. יש במדיסון כמה מוזיאונים נחמדים, אבל אני אקח אתכם דווקא לנקודות שאם תחברו אותן יחד תקבלו את התמהיל האמיתי של העיירה הזו".
התחלתי בהסבר קצר על הנקודה ממנה יתחיל הסיור. "מגורי המשפחות של האוניברסיטה מכונים 'הקיבוץ', וגם 'החווה הסינית' בשל ריבוי הסינים שגרים פה. זו שכונה נעימה ומלאה במדשאות. בואו אחרי, בבקשה", הובלתי אותם לאוטו. הנחיתי מראש את שני התיירים שלי לא להצטייד בנעלי הליכה נוחות, כיון שרוב הסיור שלנו יהיה ברכב. "ברוב המקרים, לא תיסעו במדיסון מעל רבע שעה נסיעה", אמרתי בקול של מדריכת תיירים. "אלא אם כן תצטרכו להגיע לנקודה מרוחקת באיסט סייד, ואז זה ייקח לכם עשרים דקות".
התחלנו לנסוע, אבל מהר מאוד עצרנו. "שימו לב לשלט העצור המפתיע הזה כאן באמצע הכביש", הצבעתי קדימה. "הנהיגה בעיר מתקיימת תחת עריצות של רוכבי אופניים, שיש להם כמעט תמיד זכות קדימה וקשה מאוד להימנע מלדרוס אותם. אם תסתכלו היטב תוכלו להבחין מולנו בשלט עצור נוסף, המרוחק רק עשרה מטרים מהשלט הראשון. שביל אופניים עובר בין שניהם".
היה יום יפה, ואני לקחתי את התיירים לראות את קו החוף. "מדיסון היא עיר היושבת בין שלושה אגמים", הסברתי. "הטבע נוכח כאן בתוך העיר הרבה יותר ממה שאנחנו מורגלים לו בישראל. יש בתחומי העיר כמה יערות קטנים, וחיות בר כמו רקונים, זאבים, תרנגולי הודו פראיים, אווזי בר וכמובן שסנאים הם מחזה נפוץ מאוד בתוך שכונות מגורים".
הצלחנו לפלס את דרכנו בין המוני רצים ונכנסנו בחזרה לרכב. "כולם פה רצים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. בשעות אחר הצהריים כל המדשאות בעיר מפוצצות בסטודנטים שמתאמנים בכל סוגי משחקי הספורט האפשריים, מכדורגל ועד פריזבי. כמובן שיש את קבוצת הפוטבול המפורסמת של האוניברסיטה, ובשבתות של משחק העיר יוצאת מדעתה".
"הטיילת היא רק לספורט? אין עליה חנויות ומסעדות וברים?" שאלה אחותי, שקוראים לה יוני (בתעודת הזהות, לא קיצור. אין הרבה בנות כאלה). "נכון מאוד, גברת צעירה", עניתי, "היית מצפה שיהיו, אבל אין. זה מאוד מוזר לנו כישראלים, אבל אולי זה קשור לזה שבאמריקה מקווי מים זה לא מצרך נדיר כל כך כמו אצלנו. בכלל, יש פה אגמים כמו זבל ומרחבים כמו פח, ולכן החנויות גדולות והבתים גדולים והפארקים גדולים, וכמעט אף פעם לא צפוף פה. יש המון מקום, מקום הוא לא לוקסוס".
ויש את שוק האיכרים!
כדי להבהיר להם למה אני מתכוונת, הייתי צריכה שהם יראו בעיניים. "תראו, למשל, את נושא הדיור במדיסון", המשכתי בנסיעה, "אין כאן כמעט בתי קומות, פחות בונים פה לגובה כי לא חסר מקום. ולכן החלק הארי של העיר מבוסס על בתי עץ פרטיים, בדרך כלל עם קומה שניה, מרתף, גראז' וחצר. אלה לרוב לא וילות מפוארות, אלה לא בתים יקרים, זה הסטנדרט. ככל שמתרחקים לשולי העיר, רואים יותר ויותר מתחמי דיור בני שתי קומות או שלוש, כאלה עם שם ולוגו שמציעים דירות להשכרה. אין כאן כל כך השכרה פרטית של בעלי דירה מול שוכר. בקומפלקסים האלה גרים בעיקר מהגרים או אנשים בעלי הכנסה נמוכה, כל מי שבמעמד הבינוני ומעלה גר בבית פרטי".
"החברים שלכם גרים בבית פרטי?" שאל החבר של אחותי, שגם לו קוראים יוני (בתעודת הזהות, לא קיצור. אין הרבה בנים כאלה, רוב היוני הבנים הם בעצם יונתן. ומכל בנות הזוג בעולם הוא מצא את יוני הבת).
"היהודים של מדיסון גרים בבתים פרטיים בשכונות במרכז העיר, והישראלים גרים בבתים פרטיים ענקיים בפרברים. הסטודנטים, שאמנם לא שאלת עליהם אבל אולי זה מעניין אתכם, חולקים בתים פרטיים רעועים באזור הקמפוס. הסטודנטים היותר עשירים גרים בדירות בקומפלקסים יוקרתיים יותר בדאון טאון".
"יש במדיסון דאון טאון?" התפעלו התיירים שלי. "הנה היא לפניכם", החוויתי בידי ויצאתי מהאוטו. "מבנה הקפיטול, בו יושב מושל ויסקונסין, הוא מרכז הדאון טאון, ומסביבו הבניינים הספורים הגבוהים של העיר. האטרקציה הכי ידועה במדיסון היא שוק האיכרים שלה, הנחשב לגדול ביותר בארצות הברית ומתקיים מדי שבת בכיכר הקפיטול. כל בעלי החוות שמסביב לעיר מגיעים למכור כאן את התוצרת שלהם, אבל זה הרבה יותר יקר ופלצני מהסופר ואני באופן אישי מעולם לא הבנתי מה מלהיב בשוק הזה כל כך".
מהקפיטול צעדנו במורד רחוב סטייט, שהוא הרחוב התיירותי המרכזי של העיר. "זה רחוב חמוד, אבל אין פה באמת תרבות אורבנית של רחוב כמו שאנחנו מכירים. יש במדיסון בערך עוד רחוב אחד וחצי שנחשבים לרחובות של שופינג, וגם זה לא באמת. אין פה רחוב אלנבי עם חנויות בגדים זולות או רחוב הרצל עם חנויות רהיטים. בעצם, אין כאן ממש חנויות ברחובות. בגבולות של העיר יש רשתות ייעודיות גדולות כמו הום דיפו או בתי כלבו ענקיים כמו וולמרט וטארגט, ובתוך העיר עצמה יש המון מתחמי 'ביג' כאלה, מין מרכזים מסחריים קטנים בצורת האות ח' של כמה בתי עסק והרבה חנייה בתווך, ובהם אפשר למצוא תמיד חנות סלולר, מספרה, סניף של צ'יפוטלה ובמקרה הטוב חנות של הכול בדולר".
ויש גם כמה הומלסים
שמתי לב שיוני ויוני מסתכלים לפינת הרחוב. "כן, אלה הם ההומלסים של מדיסון", אמרתי בחיוך מתנצל. "יש מעטים מאוד כאלה, ואת כולם תמצאו כאן, בפינת רחוב סטייט. בעצם יש גם כמה שיושבים ורואים וידאו של הופעות חיות במחשבים של הספרייה הציבורית פה מעבר לכביש, ויש גם אחד קבוע בחניה ליד המשרד של טל. וזהו".
"אז אין פה ממש עניים?" שאל יוני הבן.
"שאלה יפה", עניתי. "יש שכונות עניות, אבל הן נראות אחרת לגמרי משכונות עניות בישראל. במדיסון השכונות הגרועות מורכבות מבתי עץ דו-משפחתיים וחמודים למראה עם חצר נקייה במקרה הטוב, וממבני קרווילות מטופחים ועמוסי עציצים במקרה הרע. אין כאן שיכונים מתקלפים, אין זקנות עם מטפחות וכותנות על הספסלים ואין כביסה מתנפנפת מהמרפסות, אבל זה ממש לא אומר שאין עניים. פשוט לנו קצת קשה לזהות אותם".
אחר כך לקחתי אותם לחנות יד שניה, לוולמרט וגם לברנז אנד נובל, חנות הספרים הגדולה ביותר שהם ראו בחיים שלהם. "תוכלו לשים לב להבדלים שבין סוגי האנשים שמגיעים לכל אחת מהחנויות", הערתי. "בוולמרט של מדיסון רואים בעיקר שחורים ואנשים עם השמנת יתר חולנית. בחנויות היד השנייה יש או לבנים מבוגרים או היספניים, ובברנז אנד נובל מעמד גבוה. אני אוהבת לבוא לפה עם הבנים בחורף, כשאי אפשר להיות בחוץ. זה לא ייאמן, אפשר פשוט להוריד איזה ספר שרוצים מהמדף, לקרוא ולהחזיר, או לשחק בבובות בעדינות ולהחזיר למקום. ברנז אנד נובל זה גן עדן".
"גם היד שנייה זה גן עדן!" אמרה יוני הבת בהתלהבות כשנכנסנו לחנות הענקית והמסודרת.
"בהחלט", הסכמתי, "סצנת היד השנייה מעולה פה, החנויות מרווחות ונוחות ומעוצבות".
"הכל במדיסון מרווח ונוח", אמר יוני הבן. ואני חשבתי שנכון, אלה הן בהחלט מילות המפתח, מרווח ונוח.
הסיור הסתיים וקינחנו אותו בניגוב של ביצה עין עם פנקייק בדיינר אמריקאי. "זו לא שיקאגו", אמרתי לתיירים שלי, "אבל זו העיירה שלי והיא חמודה. לא חייתי אף פעם בשום עיירה אחרת באמריקה ולכן אין לי מושג אם היא גנרית או מקורית ביחס לערים אחרות. אבל רציתי שתכירו אותה, אז זהו, הכרתם".
"תודה רבה, היה מעולה! אם תגיעי אי פעם לחיפה, נעשה לך סיור גומלין", ענו זוג היונים, והאמת היא שאני כבר לא יכולה לחכות.
שלושה דברים שמפתיע לגלות שאין במדיסון
תאורת רחוב – קשה לנהוג אחרי החשכה כי אין פנסי רחוב, בטח שלא בתוך השכונות והרחק מכבישים ראשיים. פחד מוות.
איקאה – חשבתי שבאמריקה יהיו מיליון סניפים בכל חור, אבל הסניף הכי קרוב הוא בשיקאגו מרחק שעתיים וחצי נסיעה.
מכולות שכונתיות קטנות – אם אני צריכה רק ביצים, אני חייבת להיכנס לאחד מהסופרים הגדולים, ותמיד קפוא בהם וזה מטריד מאוד.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com