נועה, הילדים מדהימים ואת נראית מצוין

כשההורים של טל הגיעו הם הביאו מהארץ פתיתים אסם ונייר אפייה כמו שביקשתי ושוקולד למרות שביקשתי שלא, ועשר דקות אחרי שהם נכנסו בדלת עם המזוודות והנכדים על הידיים אבא של טל כבר עמד ליד הכיור והתחיל לשטוף כלים.

"אבא, בחייך, תתחיל לעבוד ממחר", טל אמר לו וניגש להחליף אותו. אני לא קמתי, הייתי במוד חופשה כבר מאתמול, כשהאלמליחים נמצאים אני באופן אוטומטי הופכת לגוש של בטלה שלא קם מהספה. זו ההשפעה שלהם עליי, הם כל כך פעילים שאני הופכת לפאסיבית. מה שהכי רציתי זה שהם יגידו שאני נראית טוב, בכלל לא חשבתי לנסות להרשים אותם בתפקוד שלי כי אני חושבת שאני יודעת מה הם חושבים עליי, לטוב ולרע: שאני לא בלבוסטה כמו הבנות שלהם ואולי לפעמים אפילו קצת עצלנית, אבל מצד שני אני מוזרה/מיוחדת וכיפית ומתאימה בול לבן שלהם, אז בתוצאה הסופית אני לא מאכזבת חמים או משהו כזה.

כן קיוויתי שנבו וניצן יתנו מופע טוב בימים הקרובים. שלא יהיו פאדיחות, שהסבים לא יחזרו לישראל ויספרו לגיסותיי (שהן גם חברותיי הטובות) כמה הילדים לא מחונכים ואיזה ברדק וחוסר משמעת ואיך נבו כבר עוד שנייה בן חמש ועדיין עם מוצץ. הסבים מגיעים לתצפית ממוקדת של עשרה ימים עלינו, מה שהם יראו זה מה שיש. חייבים לעשות עליהם רושם טוב.

אבל למה את כל הזמן מתגוננת?

בעיקר הייתי בסטרס מה יהיה עם ההשכבה של הבנים בערב הראשון. בגלל ההתרגשות הילדים בטח יירדמו מאוחר ואז הם יקומו מוקדם ואחר כך יהיה יום סיוט כי הם יהיו שפוכים וכולנו נהיה על הקצה. אבל החלטתי לשחרר, יירדמו מתי שיירדמו, הכל בסדר, לא כל יום הסבים באים.

היה ממש כיף לראות אותם, היה להם המון מה לספר ולנו המון שאלות לשאול, איך ההוא ומה עם ההיא, והם סיפרו על האחות של טל ובעלה עם התאומים, כמה הם מאושרים וכמה הילדים נוחים ואני סיפרתי שגם אנחנו בתקופה טובה מאוד עם הבנים ושלנבו כבר בקושי יש התקפות זעם; והם סיפרו על האחות השנייה ואיך בעלה הרבה בחו"ל והיא גיבורה אמיתית, מטפלת לבד בשני ילדים קטנים ולא מקטרת ולא מצייצת, ואני חשבתי בלב שבעוד חודש טל נוסע לשלושה שבועות לישראל ואני נשארת פה לבד עם נבו וניצן ובא לי למות והתחלתי לקטר כבר מעכשיו; והם סיפרו על הנכדה הצעירה שלהם ואיך היא נפרדה מהמוצץ ונתנה אותו במתנה לתינוקות של הגן ואני אמרתי שגם אנחנו ניפרד בקרוב, נכון נבו? ובשעה שמונה וחצי נבו הודיע שהוא עייף וביקש ללכת לישון ואני הייתי המומה אבל שמחתי שאין דרמות וצרחות, ואמנם לקח לו שעה להירדם והיינו צריכים לשבת לידו בתוך החדר לנצח, אבל בכל זאת לילה ראשון עם הסבים ויש התרגשות ואין מה לעשות.

בערב השני חזרנו כולנו מאוחר מבילוי. נבו וניצן ישבו רגועים במושב האחורי והשמש התחילה לשקוע. "זה עוד 10 דקות באוטו או עוד 40 דקות ליד המיטה שלהם, מה אתה בוחר?" אמרתי לטל, אז הוא בחר להראות להורים שלו את "כביש ההרדמות" האהוב עלינו ונסענו עליו הלוך ושוב, וזה לקח יותר מעשר דקות ואבא שלו מלמל שזו לא דרך ככה להרדים ילדים ואני הסכמתי ואמא שלו אמרה שאנחנו חייבים להפסיק לשבת לידם כל כך הרבה זמן בהשכבות. גם עם זה הסכמתי מאוד ואמרתי שאנחנו באמת צריכים לעבוד על זה, עד עכשיו הם היו זקוקים לנו בגלל המעבר והכל אבל עכשיו הם כבר יודעים אנגלית והביטחון העצמי חזר והגיע הזמן לנרמל את ההשכבות בבית שלנו, כי החיים שלי עוברים עליי בחדר הזה.

ביום השלישי הלכנו לאכול ארוחת בוקר ויסקונסינאית מסורתית בחווה ואחר כך עברנו בין מלא גראז' סיילס. הסבים התפעלו מהעיר בפרט ומהחיים באמריקה בכלל, הנכדים הראו להם איך הם מפטפטים באנגלית וטל ואני ביקשנו רק לשמוע עוד ועוד על המשפחה. שאלתי מה מתקדם עם בניית הבית החדש של גיסי ואשתו, ואבא של טל סיפר איך הם מחושבים, אוספים שקל לשקל כדי לחסוך לבניית הבית. "גם אנחנו", אמרתי בהזדהות, "ממש סופרים כל שקל, לא מבזבזים על כלום".

"אבל למה את מרגישה צורך להתגונן כל הזמן ולהגיד שגם אצלכם הכל טוב, נועל'ה?" אמר לי אבא של טל בחביבות, "לא דיברתי עליכם, שאלת עליהם אז סיפרתי עליהם".
"אני..." ניסיתי לענות אבל לא ידעתי מה להגיד.
"וואו אבא, הצלחת להשאיר את נועה יחיאלי בלי מילים", טל התפעל.
"אני רוצה שגם עליי יגידו שאני חסכנית, אבל תמיד אומרים עליי שאני קמצנית", מצאתי את המילים, "אני רוצה שתחשבו גם עליי שאני מתנהלת בחוכמה, שתהיו גאים גם בנו שאנחנו חיים בצניעות ושתספרו לכולם שגם אנחנו מאוד מאושרים".
"זה מה שאת רוצה שנגיד עלייך?"
"כן, וגם שאני נראית מצוין".

בדרך כלל הם ילדים מושלמים

בלילה השלישי לביקור של הסבים נבו התעורר בארבע בבוקר ולא הצליח לחזור לישון. הוא צרח "לסלון, לסלון", אי אפשר היה להרגיע אותו וכל הבית היה ער ביחד איתו. למחרת הסתובבנו כולנו מעוכים וחסרי כוחות, נבו בכה מעייפות ותסכול והסבים ביקשו ממנו להירגע. "אתם סבים ולכן אתם די יכולים לעשות מה שבא לכם מבחינה חינוכית", אמרתי להם, "אבל יש לנו כלל אחד בבית הזה, לא אומרים לילד שיפסיק לבכות". ראיתי שזה לא ממש מצא חן בעיניהם, אנחנו והחינוך הרופס והילדים הבכיינים שלנו, בימים שלהם חינוך היה חינוך, אבל הם לא התווכחו ואני כבר לגמרי ידעתי מה הם הולכים לספר עלינו בבית כשהם יחזרו לישראל.

בלילה הרביעי התעוררתי מצרחות של ניצן. מה נסגר, הם בתורנות? כל לילה אחד מהם חייב לצרוח ולהעיר את הסבים?
"הוא מבקש תרופה, תביאי לו תרופה", טל אמר לי מהחדר של הבנים.
"באמת זה מה שאנחנו עושים עכשיו?", התעצבנתי, "נותנים לילדים תרופה סתם כדי שיסתמו?".
"הלילות האלה מקצרים להורים שלי שנים מהחיים. תמצאי משהו שנראה כמו תרופה וזה ישתיק אותו".

הסתובבתי בבית ופתחתי כמה ארונות אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר שנראה או שידמה טעם של תרופה. בסוף שמתי טיפה של אדוויל לילדים במזרק ומילאתי את השאר במים. נתתי את זה לטל ולא באמת האמנתי שניצן יאכל את הלוקש הזה. חזרתי לשכב על הספה. לרגע היה שקט.
"זה לא תרופה! זה מים!" שמעתי את ניצן צורח מהחדר.

כבר חשבתי שזה לא יכול להיות יותר גרוע, אבל בלילה הבא שני הבנים נכנסו לאטרף בשעת ההשכבה, השתוללו, ניסו לברוח מהחדר, הדליקו וכיבו את האור. טל ואני ניסינו להשתלט על המצב והסבים חיכו בסלון, וכמובן שהגיע השלב בו הצחוקים הפכו לצרחות והסבים אמרו שהם יוצאים לסיבוב הליכה כי הם לא יכולים לשמוע את זה יותר.

"תגיד להם שזה לא ככה אצלנו כל לילה!" התחלתי פתאום לצעוק על טל, "תגיד להם שנכון שלוקח לנו זמן להרדים, אבל אנחנו לא מרדימים בבכי והיסטריה כל לילה! הם רואים משהו שהוא לא אופייני, שלא יסיקו מזה מסקנות, תגיד להם!"
"מה את רוצה ממני עכשיו?" טל התעצבן בחזרה. נבו כבר כמעט נרדם, הסתכלתי בתסכול איך העפעפיים שלו מנסות להיסגר והוא נאחז בחיים ומחזיק אותן בכוח פתוחות. היה מאבק קצר, ובסופו נבו ניצח את השינה וחזר לצרוח. כמובן שבדיוק ברגע הזה הסבים חזרו מהטיול שלהם. "הוא חזר לצעוק ממש בשנייה הזו, הוא היה רגוע שניה לפני שחזרתם!", נשבעתי להם, "הם לא יתנהגו ככה כשאתם תשמרו עליהם".

לא חששתי מהנסיעה של טל ושלי לניו יורק, ידעתי שהסבים יתקתקו את הבנים ושהבנים יתנהגו איתם הרבה יותר טוב. כתבתי מסמך חפיפה מפורט עם המקומות שכדאי ללכת אליהם אחרי הגן, המאכלים שהבנים מעדיפים ומה צריך לזכור לקחת בבקרים, והוספתי שאני הכי משחררת בקשר להשכבות – שיעשו מה שהם מרגישים לנכון וירדימו את הבנים באיזו דרך שעובדת להם. "אין שום חוקים לשבוע הזה", כתבתי, אבל לא יכולתי שלא להוסיף "אבל רק שתדעו למה הבנים רגילים, הם רגילים להיכנס לחדר עד שמונה, כיבוי אורות אצלנו הוא בין רבע לשמונה לשמונה ורבע ובדרך כלל ביום רגיל עד רבע לתשע הכי-הכי-הכי מאוחר שניהם כבר ישנים".

 אז הם חושבים שאני אימא נוראית?

כשחזרנו כעבור כמה ימים היה נראה שאנחנו רק מפריעים. "הם התנהגו מושלם, לא היה בכי אחד", דיווחה אמא של טל בגאווה, וברקע הבנים שעד לפני רגע היו מלאכים הפכו למטורללים והתחרפנו לגמרי ברגע שההורים שלהם חזרו למשחק. "כל ערב הראיתי להם דיוידי לפני השינה, זה עבד כמו קסם", סיפרה לי, "ובשבת בבוקר הם לא רצו לצאת מהבית אז נסענו קודם כל לחנות לקנות להם משחק חדש ואחר כך המשכנו לפי התכנית".

שמחתי מאוד שהימים עברו בשקט ובכיף ולא הייתה לי טיפת ביקורת על הצעדים שננקטו במטרה להשיג את השקט והכיף. "אולי תנסי גם את השיטה עם הטלוויזיה בערבים, כדי שיהיה פחות בכי", הציעה לי. "אני לא מוכנה שהם יראו מסכים לפני השינה כי אני מאמינה שזה מאוד מעורר את המוח", עניתי, "אבל אני ממש שמחה שזה עבד לכם. אני שמחה על כל דבר שעשיתם וגם קצת מקנאה בכם, כי אם ילד לא מרוצה את יכולה לתת לו ממתק או להראות לו סרט בפלאפון, את סבתא שלו, אבל אני לא יכולה כי אני צריכה להתמודד ולחנך וזו העבודה הקשה כי שם ילדים בוכים".

"נכון מאוד, זה ככה", היא הסכימה, ואני שמחתי שאנחנו מבינות אחת את השנייה וקיוויתי שהיא לא חושבת שאני אמא נוראית.

אחרי שלקחתי אותם לשדה התעופה חשבתי לעצמי עם מה כדאי להתחיל קודם, עם הפרידה מהמוצץ או עם תהליך קיצור ההשכבה, והחלטתי שניתן לבנים כמה ימים להירגע מההתרגשות מהביקור של הסבים ואז נתחיל לעבוד. אבל בערב נבו פתאום הציע בעצמו להיפרד מהמוצץ, ואני חשבתי שזה לא טיימינג הכי טוב אבל הוא התעקש אז לא רציתי לסרב. אז זרקנו את המוצץ לפח ואחר כך נבו היה קצת עצוב ובכה וניחמנו אותו ועזרנו לו להירדם בלי המוצץ והוא נרדם בלי צרחות וזה היה הרבה פחות קשה ממה שחשבתי.

"איך היה בניו יורק?" שאלה אותי אמא שלי בהתרגשות בסקייפ אחרי כמה ימים, "דיברנו עם ההורים של טל, הם מאוהבים בך לגמרי, הם אמרו שאת נראית מאושרת ושהבית נראה נהדר, אמא שלו חיפשה מה לסדר כשלא הייתם והיא לא מצאה מה".
"הם אמרו שהבנים שלנו מתנהגים נורא?" שאלתי.
"מה פתאום, שהם מדהימים ונבונים ובוגרים", היא המשיכה להפתיע.
"נבו החליט להיגמל מהמוצץ אתמול", עדכנתי.
"ההורים של טל באמת סיפרו שהם טפטפו לו קצת על זה, זה בטח עזר".
"בטוח", השבתי.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

 בשבוע שעבר נועה ניסתה להבין מה לא בסדר עם השכנה הסינית שלה

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"

• רילוקיישן