כל הדרך לישראל חיכיתי לשוק, אבל הוא לא הגיע. הבטיחו לי שאני אפגוש את הישראלים ואת הישראליות "כבר בשדה התעופה", שאני אקבל הלם תרבות, שהצעקות והדחיפות והצפירות ייראו לי קשים ושהחדירה למרחב הפרטי שלי תזעזע אותי. אז הייתי מוכנה, וכשהתקרבנו לשער הטיסה בשדה התעופה של שיקאגו אפילו נכנסתי שנייה לשירותים לרענן את האיפור, כי אם אני הולכת להתעמת עם ערסים עכשיו אז לפחות שאני אבוא פחות מחוצ'קנת.
אבל לא היו שום ישראלים בשער של הטיסה לעמאן. הזוג הלבנטיני היחידי חוץ מאיתנו היה זוג לבנוני חמוד עם תינוק בן שנה וילד בן שנתיים, שזה בול אנחנו לפני שלוש שנים, והתינוק בכה והילד התרוצץ והאמא הסתובבה עם העגלה להרדים את התינוק וצעקה לאבא מרחוק שיכין בקבוק והוא צלל לתוך תיק החתלה עצום והתחיל להוציא ממנו את כל הבית ובינתיים הפעוט ברח לו והם היו מסכנים ועייפים והטיסה אפילו עוד לא התחילה.
נבו וניצן ישבו על השטיח וראו הנסיכה סופיה בלפטופ, ובהתחלה היה לי לא נעים שהם בלי אוזניות אבל אז שמתי לב שכל הנוסעים מסביב יושבים עם אוזניות בעצמם וממילא לא שומעים. הילד של הלבנונים, ג'אד, התיישב ליד הבנים וטל ואני מיד אמרנו לאבא שלו שזה בסדר גמור, הוא יכול לצפות יחד איתם. האבא של ג'אד סיפר לנו שהוא למד רפואה בניו יורק, שבשנים האחרונות הם חיים בעיירה קטנה באיווה ושהוא מתגעגע לחיים בעיר הגדולה, כי במקור הוא מפרבר ליד ביירות.
אחר כך הוצאנו לבנים משחקים. היו שם קצת חיות ודמויות של גיבורי-על ובנאי ושוטר והיה גם חייל, אבל אותו השארתי בשקית כי לא נעים. "מה היינו עושים בסיטואציה הזו בדיוק אם היה עכשיו יולי 2006?" שאלתי את טל בעברית, והוא אמר לי שגם הוא חשב על זה. "בואי נגיד שאני לא הולך לספר לו מה עשיתי בקיץ האחרון", הוא אמר, ואני הזכרתי לו שזה לא היה בקיץ האחרון, עברו כבר כמעט שלוש שנים.
ג'אד שלח ידיים וחדר למרחב הפרטי של ניצן ואבא שלו מיד העיר לו והתנצל, ואני אמרתי לו שיעזוב, זה שום דבר, ובלב הוספתי יאללה, מה אתה חושב שאני, אנחנו כולנו מהמידל איסט, על מי אתה עושה דאווינים. הוא סיפר שבטיסה קודמת שלהם התינוק שלו בכה ארבע שעות בלי הפסקה ושהוא מקווה שבטיסה הזו זה יהיה יותר טוב, ואפילו אני שיש לי את הילדים הכי צרחנים חשבתי שלבכות ארבע שעות רצוף זה באמת הרבה.
בסופו של דבר עלינו על המטוס והבנים עברו מסרטים בלפטופ לסרטים במערכת הבידור, שבתחילתם הופיעה כתובית שהתכנים הותאמו לנוסעי רויאל ג'ורדניאן ואני תהיתי אם זה אומר שאין סקס ואין אלימות ואז נפשם הרכה של הבנים שלי תושחת פחות כשהם יציצו לסרט של הנוסע במושב מולם. באיזשהו שלב כבר היה ממש מאוחר וניסינו להרדים אותם אבל זה הלך קשה, אז נתנו להם את הכדור שינה לילדים. באמריקה מוכרים דברים כאלה בסופר, יש בטיפות ויש כדורים ויש סוכריות גומי. הבנים לעסו את הסוכרייה ואז עוד לקח זמן עד שהם נרדמו, וקשה לדעת אם זה היה קשור כי כבר היה אחת בלילה, הם היו נרדמים מתישהו בלאו הכי. אחר כך שאר הטיסה עברה בסדר, חוץ מזה שאיפשהו מאחורינו היה תינוק שאני נשבעת שבכה שעתיים בלי הפסקה.
מואזין של בית
בשדה התעופה בעמאן הרחנו ריח של סיגריות. "די נו, אין מצב שהם מעשנים בשדה התעופה", אמרתי לטל, אבל אז עברנו ליד חדר מנהלתי כלשהו וראינו אותם מעשנים בשדה התעופה. חיפשנו את השער של הטיסה שלנו והמואזין התחיל לזמר ברמקולים. חייכתי, גם מהקיבוץ שומעים את המואזין מהכפר הקרוב, זה הרגיש הכי בבית.
אחרי שהתמקמנו בספסלים הלכתי לחפש קולר כדי למלא את הבקבוקים, אבל לא היה בשום מקום. ניגשתי למוכר במסעדה קטנה, והוא הציע לי לקנות ממנו בקבוק מים מינרליים קטן בשלושה דולר וחצי או להביא את המשפחה שלי לשבת אצלו ולקבל מים בחינם.
"נשארו לי רק שלושה דולר בארנק", אמרתי לו.
"שלושה וחצי ואני אתן לך בקבוק גדול", הוא אמר.
"תודה", אמרתי לו ופניתי ללכת.
"חכי!" הוא אמר ונתן לי בקבוק גדול בשלושה דולר.
כשחזרתי מצאתי את טל, נבו וניצן משחקים כדורגל עם שתי ילדות. הכדור היה בובה של מיניון, שהוא הדמות הכי עגולה שהייתה לנו בשקית המשחקים, והילדות היו אמריקאיות שטסו לקהיר. הן אמרו שהן מדברות גם אנגלית וגם ערבית, אז אמרתי להן מילים שאני יודעת, "תיק", "מחברת", "עיפרון", אבל הן בקושי הבינו מה אני רוצה מהן וטל טען שהערבית של המצרים מאוד שונה מהערבית שאנחנו מכירים מישראל.
אחר כך טל לקח את הבנים לסיבוב בחנות המזכרות כדי להעביר את הזמן, ובזווית העין ראיתי איך ניצן מפיל בטעות רימון זכוכית שהתנפץ על הרצפה ברעש. "מזלטוב!" קראתי מהמקום שלי על הספסל, והאיש הגבוה שעמד לידי צחק, והבנתי שהנה פגשתי סוף סוף ישראלי.
הטיסה מעמאן לתל אביב ארכה משהו כמו רבע שעה, בקושי המראנו וכבר נחתנו, ומהר-מהר לפני הנחיתה הספקתי לחדש שוב את האיפור ולהתכונן למפגש עם ישראל. אבל גם בנתב"ג לא הזדעזעתי מהתורים או מהדחיפות, הכל עבר די מהר ואפילו דיילת נחמדה קראה לנו לעבור לתור קצר יותר כי היינו עם ילדים. "תראה מה זה, אמריקה", אמרתי לטל.
"האישה הזו מדברת עברית!" ניצן התפעל.
"נכון, כמעט כל האנשים פה מדברים בעברית", עניתי. היה כיף להיות בבית.
כל עוד אני ים תיכוני
ביום השני שלי בישראל נסעתי לקריית שמונה לכמה סידורים. חשבתי הנה, עכשיו השוק יבוא, בפנים אני אקבל את זה, בנהיגה, בנותני השירות, במחירים. התחנה הראשונה הייתה חנות אופטיקה, הצטלמתי לרישיון הנהיגה ושאלתי כמה לשלם.
"זה בחינם", אמרו לי.
"אמריקה!" אמרתי בהתפעלות, והמשכתי לתחנה הבאה, סלקום. הייתי צריכה פרטים מטל ולא היה לי סים מקומי עדיין, אז נציג המכירות נתן לי לחייג מהטלפון שלו. לא יכולתי בשום אופן לדמיין נציג מכירות בחברת סלולר אמריקאית מציע לי לחייג מהמכשיר הפרטי שלו.
הנציג ביקש ממני תעודה מזהה, ולמרבה המבוכה היה לי בארנק רק רישיון אמריקאי. הוצאתי אותו והרגשתי פלוצית, כמו האנשים המעצבנים שמשחילים כבדרך אגב לשיחה שהם חיים בחו"ל.
"ויסקונסין, מגניב", הנציג לקח את הכרטיס שלי ואמר, "אז איפה עדיף, כאן או באמריקה?"
"כאן, ברור שכאן", אמרתי.
"האמת, אני חולה על ארצות הברית", הוא אמר, "אבל אין על המדינה שלנו".
"צריך לעשות כמה שינויים, אבל בגדול כן", עניתי.
"ברור", הוא הסכים איתי, "צריך להחליף את כל הממשלה".
ביום הרביעי שלי בישראל עליתי על מונית בתל אביב. "60 שקל, רוקח חסום, אין לי שמאלה", הנהג אמר כשנכנסתי לאוטו.
"מונה בבקשה", התיישבתי. מה הוא חושב, שנולדתי אתמול? מכירה כמוהו.
"תשמעי לי, אין לי פה פניה שמאלה, זה יעלה לך הרבה יותר, אני אעשה לך בשישים", הוא אמר והתניע.
"מונה בבקשה", נחגרתי.
"שלושים שקל", הוא אמר, והעלה עוד שתי נוסעות שרצו להגיע לאותו הכיוון, כל אחת במחיר מלא.
גם בתל אביב לא היו צפירות ולא היה הלם תרבות. חציתי שני מעברי חציה קלילה כאיילה, מכוניות עצרו כשמצמצתי, נפנפתי לנהגים בתודה. ישראל חייכה אליי. אפילו האמבולנס שניסה לעבור בקטע הכביש בו השתלבו נתיבים ונתקע כי כולם היו עסוקים בלהידחף לא העכיר את מצב הרוח שלי. אין ולא היה שום שוק. הכל הרגיש טבעי, זורם, כאילו ככה הדברים צריכים להיות, כאילו אף פעם לא נסענו וכאילו אף פעם לא חיינו במקום ירוק שנראה מפלסטיק ושאין בו חתולי רחוב או אשפה על המדרכה או בניינים לא גמורים עם בזנטים בולטים. כשעברתי קרוב מדי לאנשים אמרתי סליחה, שמתי לב שאני היחידה שעושה את זה ולא היה לי אכפת. אבל כשחיכיתי על מנחם בגין להסעה חינם של הרכבת, כי היו עבודות במסילה וזו הייתה החלופה היחידה להגיע מתל אביב לצפון, נדחפתי יפה-יפה כמו כולם. מה, הייתי חייבת לעלות על האוטובוס.
שלושה דברים שהפתיעו אותי בביקור בארץ
- לא דיברנו על אמריקה. אף אחד לא שאל, ואנחנו לא סיפרנו. כל השהות שלנו במדיסון נראתה רחוקה ולא קשורה לכלום, וכאילו התבטלה.
- הנופים. חשבתי שאחרי האגמים והשלכת והפארקים המסודרים, הנוף הישראלי יראה לי עלוב או מלוכלך או סתמי. הוא נראה לי יפהפה.
- הבנים שלי. נבו וניצן התנהגו מדהים, היו במצב רוח מעולה כמעט כל הביקור ותקשרו עם ילדים ועם מבוגרים שהם לא באמת זכרו כאילו הם מכירים אותם מילדות. מהיום הראשון הם הרגישו בבית.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com