רק שזה לא יהיה מהגן, חשבתי לעצמי כששלפתי את הסלולרי המצלצל מהכיס, אבל זה כן היה מהגן. "יש לנו קושי עם ההתנהגות של נבו היום", אמרה לי אחת הגננות, "הוא הרביץ באופן די רציני לילד אחר. אני בטוחה שתשוחחי איתו על זה הערב, אבל אם זה יקרה שוב אנחנו נאלץ לשלוח אותו הביתה".
"ברור, כמובן, תודה", עניתי. ניתקתי את השיחה, עמדתי עם המכשיר ביד באמצע הסופר וחשבתי לעצמי – ואט דה פאק?
"אני אספר לך מה קרה", הגננת נכנסה איתי לחדר צדדי ברגע שהגעתי לאסוף את הבנים אחרי הצהריים. "נבו היה מחופש לדרקון ורצה לטרוף את הילד השני. הערנו להם כמה פעמים כי הקרב הפך לקצת רציני מדי, ובשלב מסוים גם ביקשנו מהם להפסיק את המשחק. נבו לא הפסיק וזה הפך להיות ממש אלים והוא נתן לילד השני חצי סטירה חצי אגרוף חזק בפנים".
"אוי ואבוי", אמרתי בכנות. "אבל למה צריך לשלוח אותו הביתה אם זה יקרה שוב? הוא מסוכן לילדים האחרים?"
"לגן יש מדיניות התנהגות שבטח קראת עליה כשנרשמת", הסבירה לי. "המדיניות מגדירה אירוע אלים ואת הנהלים שיש לנקוט, זה עניין פורמלי. נבו לא ילד בעייתי, אבל מספיק שהוא עונה על סעיף אחד של אלימות ואנחנו מחויבים לעבוד לפי הפרוטוקול שלנו. זה היה אירוע חד פעמי וסביר שלא היינו שולחות אותו הביתה, אבל מתייחסים פה מאוד בחומרה למכות".
"אבל ילדים מרביצים לפעמים", אמרתי.
"לא כאן, לא באמריקה", ענתה.
אולי הוא פסיכופת?
בערב דובבתי את נבו לספר לי מה קרה מנקודת המבט שלו. הכי קל לעשות את זה כשהוא יושב על האסלה, אז הפרטים מטפטפים ממנו. "שיחקנו שאנחנו הולכים מכות", הוא זימר, "המורות אמרו לנו להפסיק אבל לא הפסקנו ואז, את לא מאמינה אימא, הצלחתי לתת למתיאו מכה ממש חזקה בפנים!". הסתכלתי על הילד היפה שלי, שמספר לי בהתרגשות איך הוא הלם בפרצוף של החבר הכי טוב שלו, וחשבתי לעצמי אם הוא ילד רגיל או שאולי יש לו בעיה. למה הוא אלים? אולי הוא פסיכופת? למה הוא רוצה רק לשחק בהרבצות ולא ברופא וחולה או במסעדה? זה בגלל שבאנו מישראל?
הייתי מאוד מוטרדת. נבו אף פעם לא היה ילד קל, אבל מצד שני אני אף פעם לא הייתי אמא מטייחת. מאז שהוא תינוק שאלתי אנשי מקצוע למה הוא בוכה כל כך הרבה, למה הוא אף פעם לא ישן ולמה הוא תמיד מתנגד לכל דבר. אולי יש לו בעיית ויסות חושי? בעיית קשב וריכוז? איזו בעיה יש לו? באמת שהייתי מוכנה לשמוע אבחנות, אבל כל הגננות והיועצים תמיד התעקשו שמדובר בילד רגיל לחלוטין, שכל התופעות שאני מתארת מותאמות לגיל, שבגן הוא מלאך ושזה טוב שבבית הוא מרגיש בטוח להוציא תסכולים ולהביע קושי.
ילד בן ארבע וחצי שמתפלקת לו איזו כאפה פעם בחודש זה לא משהו חריג, או ככה לפחות חשבתי פעם. מאז שהגענו לאמריקה אני מרגישה שזה סוטה לגמרי. ברור שזה לא בסדר שהוא מרביץ וברור שצריך להגיב לזה בתקיפות, אבל לשלוח ילד בן ארבע הביתה בגלל מכות? ככה זה פה? אם לא עומדים בכללים הולכים הביתה? האמריקאים כל הזמן מדגישים שהם מחנכים את הילדים מגיל צעיר לא לנהוג באלימות, סבבה, אבל לי זה נשמע כאילו הם לא מחנכים אלא פשוט אוסרים על אלימות, ואם ילד עובר על האיסור הוא מיד מוקצה. אז איזה חינוך הם מציעים בדיוק, חינוך לילדים צייתנים בלבד? ומה עם ילדים שלא תמיד עומדים בכללים? "האמריקאים השתגעו לגמרי?" שאלתי את טל.
הרגשתי כל כך לבד. בפעם הראשונה מאז שהגענו הרגשתי שאנחנו תקועים כאן בלי אף אחד שמבין אותנו ובלי אף אחד לדבר איתו. בפעם הראשונה הרגשתי כאילו אמריקה מודיעה לי: הכללים של העולם ממנו באת לא עובדים כאן, וכדאי לך ולילדים ה"פיזיים" שלך להתיישר ולהתנהג בדרך המקובלת, אחרת כולכם תסבלו. ונבהלתי, ממש נבהלתי. איך אני אלמד את הילדים שלי לעמוד בכללים בלי לסטות אף פעם? הם כל כך צעירים, אין לי שום מושג איך מגדלים ילדים צייתנים בלי להפחיד, ואני לא רוצה להפחיד את הילדים שלי.
מה שאסור אסור, אין דבר כזה רק הפעם
בעולם שממנו אנחנו באים, חוקים הם עניין רפה שאפשר לכופף ולפעמים אפילו לקמט ולרמוס, וגם את זה אני לא אוהבת. סדר זה כיף, נורמות נוקשות מייצרות חברה מאורגנת ובריאה, הלוואי ובישראל היה לנו אפילו טיפה מזה. אבל האמריקאים הגזימו בכיוון ההפוך.
לפעמים אני לא מעזה להצטרף לטל, שכבר עמד והתקדם בתור, אלא מעדיפה פשוט לעמוד אחרונה, כי אני מרגישה שזו לא התנהגות הולמת. מה שאסור אסור, ואין דבר כזה רק הפעם או רק בשבילי או רק נשנה טיפה. אין נסיבות מקלות, אין גמישות, אין לבוא לקראת. יש אפרופריאייט ואינאפרופריאייט.
ואת לא רוצה לעשות משהו לא הולם, כי למרות שהילד רק בן שלוש והוא עוד לא יודע להתאפק והוא צריך פיפי ואת נמצאת באמצע מגרש חניה ענקי רחוק מכל שירותים והוא חופר לך "יוצא לי יוצא לי" ואת מניפה אותו מעל שיח - בכל זאת גברת נחמדה תיגש ותבקש ממך בנימוס לעשות לה טובה ולא לחשוף את הבן שלך בפומבי כי זה מעשה רע ולא הולם. והיא תיכנס לאוטו לידך ותפתח את החלון ותגיד לך בחיוך "שיהיה לך המשך יום מקסים עם הבן שלך" ותיסע.
"נבו לא אלים!", צעקה עליי דרך הסקייפ דודה שלי, גננת ומנהלת וותיקה בתחום הגיל הרך, כשהתקשרתי אליה כמעט בדמעות, "אל תרשי לאף אחד להגיד שהוא אלים. הוא מתבלבל בין משחק ומציאות, הוא חושב שהוא דרקון ושיש לו כוחות וצריך להזכיר לו שוב ושוב שזה רק בדמיון ושאסור להכאיב ולפגוע בילדים אחרים. הוא רק בן ארבע. פעם עצרתי ילד בן שש שהיה מחופש לצצקן ועמד לקפוץ מהחלון כי הוא היה בטוח שהוא יכול לעוף".
"אבל הוא לא ניסה לעוף, הוא הרביץ. לא מרביצים פה, זה לא מקובל. ככה זה באמריקה".
"הוא משלים את תהליך הספרציה-אינדיבידואציה, בוחן את האוטונומיה שלו. כל פסיכולוג שמבין משהו בהתפתחות הגיל הרך יגיד את זה, באמריקה או בכל מקום אחר בעולם".
הבנים שלי יצטרכו להפנים את הקודים פה, את שפת הגוף השונה, את השמירה על המרחב האישי ואת עוצמות הקול המקובלות, ואני אצטרך להפנים את הגישה המחמירה שעושה עניין גדול מדברים שבעיניי הם עניין קטן. "נבו אומר שמתיאו הוא החבר הכי טוב שלו, הוא רוצה לקבוע איתו פליי דייט", אמרתי לאמא של הילד המוכה בלי להתבלבל.
"בטח, בואי נקבע למאי", היא ענתה לי, והיה נדמה לי שהיא קצת מופתעת שהעזתי להציע. ואטאבר. רשמתי לעצמי ביומן לחזור אליה במאי. יש לנו חודש להתאמן על התנהגות הולמת.
שלושה עלבונות שמככבים כרגע אצל נבו
"מכוער!": הוא ביקש לראות עוד סרט ולא הסכמתי? אני מכוערת.
"מעצבן!": נראה לי שהמילה הזו נכנסה בגלל מחדל חינוכי שלי. לפני שנה בערך ניסיתי ללמד את נבו לתאר את הרגשות שלו במקום להטיח עלבונות, אבל כנראה שהתבלבלתי ובמקום להנחות אותו לומר "זה מעצבן אותי!" הצעתי לו להגיד "אתה מעצבן אותי". עכשיו אני צריכה להתמודד עם התוצאות, מעצבנת שכמוני.
"את לא תבואי ליומולדת שלי": מתברר שילדי הגן מקבלים בזמן האחרון עדכון יומי לפי ההתנהגות שלהם האם הם מוזמנים או לא מוזמנים לאירוע, שיתקיים בספטמבר 2016. לפחות הוא עושה את זה באנגלית.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com