#1 ברילוקיישן הבירוקרטיות מכפילות את עצמן
לקראת הטיסה לאמריקה לפני שנה וחצי היינו בקשר עם כל רשות ממשלתית שאפשר לחשוב עליה, כולל המשרד להגנת הסביבה, קצין העיר נהריה והרבנות. ואז הגענו לאמריקה והיה שקט, לא הייתה ניירת ולא היו מסמכים, ואני חשבתי איזה כיף זה להיות משוחררת מכל החרא הזה. אבל זה היה שקט זמני כי מתברר שבירוקרטיות לא מתות, הן רק מתחלפות.
עברו חודשיים שלושה, שזה בעצם הזמן שלוקח למכתב של מס הכנסה להגיע מהסניף שלהם לתיבת הדואר שלך, כלומר לתיבה של אמא שלך אם את נמצאת בחו"ל, ולאט לאט חזרתי לעבוד במילוי טפסים בעברית. באמריקה אין לנו ממש הרבה ענייניים בירוקרטיים כי באנו לזמן קצר, אבל עדיין יש ביטוחי בריאות ותשלום חשמל ורישיונות נהיגה, וככה מצאתי את עצמי עוברת כל חודש לא על פירוט אשראי אחד אלא על שניים, מה שאומר לזכור לא סיסמה לאתר אחד אלא שתיים.
#2 ביורוקרטיה, אם לא עובדים בשבילה משלמים ביוקר
הטיפול בניירת הכפולה הפך למשהו שאו שמפנים לו רבע משרה - או שדוחים אותו עוד ועוד. הדחיינות היא טובה והיא עובדת בדרך כלל, אלא שיש לה מחיר: הפחד מהמחיר, כי בסוף זה הרי יעלה לנו ביוקר. אף אחד לא יודע כמה ביוקר, אבל אם זה לא היה עולה ביוקר אף אחד לא היה ממלא טפסים.
ואיכשהו אתה תמיד מפסיד. טל למשל איחר בהגשת הדו"ח השנתי של מס הכנסה, אז הוא צרף מכתב וביקש הקלות בקנס על האיחור. זה לא עזר, חודש אחר כך אמא שלי סרקה לנו שובר לתשלום: 4,000 שקל שצריך לשלם עד מחר. השקעתי יום עבודה בחיפוש איפה משלמים אונליין, בסוף מצאתי ושילמתי 4,000 שקל והרגשתי שניצחתי – בסדר, איחרנו וקיבלנו קנס אבל לפחות שילמתי בזמן ולא קיבלתי קנס על הקנס. ואז אמא שלי שלחה במייל סריקה חדשה: מס הכנסה קיבלו את הערעור שטל כתב ומבקשים במקום 4,000 שקל רק 400.
#3 אם יש משהו יותר גרוע מלטפל בתשלומים למס הכנסה – זה לטפל בתשלומים למס הכנסה מחו"ל
יום בהיר אחד אמא שלי התחילה להציף אותי במיילים עם סריקות עקומות של מסמכים ממס הכנסה, עוד ועוד סריקות, מיליון מסמכים ולכל אחד מהם מיליון עמודים והסברים משני הצדדים ולכי תקראי את זה ולכי תביני מה הסדר ומה כתוב שם ומה הם רוצים ואם הסכום הזה הוא לתשלום או שזה זיכוי שהם חייבים לך, ולכי תמצאי את הסיסמה לאתר שלהם.
אז די מהר הגיע הרגע שהייתי צריכה לדבר עם אדם אנושי כדי להבין מה אני אמורה לעשות, אבל כשאת חיה באמריקה אין לך שום דרך להשיג את פקידי מוסדות המדינה בטלפון כי הפרשי השעות משאירים חלון הזדמנויות של שעה בערך ולכי תשיגי מישהו ממס הכנסה בטלפון תוך שעה. וגם אחרי שכבר הצלחתי להשיג פקיד הוא ביקש שאמציא לו מסמכים שהשארתי בארץ, ואני חשבתי שאין בעיה כי כשנסענו השארתי תיבת מסמכים מסודרת ומתויקת בדיוק בשביל המקרים האלה, שצריך למצוא איזה טופס 106 ישן, או לפחות חשבתי שהשארתי כי כשביקשתי מאמא שלי לסרוק לי מסמך מהתיבה היא אמרה שהיא לא יודעת על מה אני מדברת ושאין לה מושג איפה לחפש.
#4 יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת לזכור
"בט"ל", ראיתי שכתוב לי ביומן בעמודה של מחר. בט"ל זה ביטוח לאומי, זה קל, וגם זכרתי שהיה לי איזה עניין איתם, השאלה היא איזה עניין. כשנסענו לארה"ב התלבטתי – להצהיר שאני בחו"ל? לא להגיד ולהסתכן שאסתבך כמו בר רפאלי? אז בסוף אמרתי מה שאמרתי ועכשיו אני לא זוכרת בשום אופן מה זה היה.
רק לפני שבוע שוחחתי עם פקידה אדיבה שהסבירה לי לאט ובסבלנות בדיוק איפה הדברים עומדים ומה אני צריכה לעשות, והייתי ממש חרוצה ורשמתי לעצמי את פרטי השיחה איתה כדי שבשבוע הבא זה יישאר רענן ואדע על מה מדובר. אבל עבר שבוע, ואין לי שום זיכרון מהשיחה הזו ובטח שלא איפה רשמתי את המסקנות ממנה, ואני חוזרת לנקודת ההתחלה – אני חייבת להם? הם חייבים לי? מה הפאקינג סיסמה של האתר הזה?
#5 נסיעה למשרד ממשלתי תמיד תיקח חצי יום עבודה
"צריך לחדש רישיון נהיגה, בוא נלך לעשות את זה מחר על הבוקר", אמרתי לטל. "הרי אפשר לדחות את זה להמשך השבוע ואז לשבוע הבא ואז להגיע לשם ברגע האחרון, אבל בוא פשוט נלך מחר. זה אף פעם לא יהיה נוח וגם אין סיכוי שזה יעבור חלק".
החלטתי שהפעם נגיע מוכנים, לא כמו בפעם הקודמת שהיה איזה מסמך שהיה חסר לנו ושלחו אותנו לספריה הציבורית כדי להדפיס אותו ובדרך לשם כבר ידעתי שזה לא יעבוד והגענו לספריה וזה לא עבד, לא הצלחתי לאתר את המסמך באינטרנט וכשהצלחתי מכונת הצילום לא פעלה, והייתי צריכה לחזור לשם עוד פעמיים עד שאיכשהו (ברור שאין לי שום זיכרון איך) בסוף הצלחתי להדפיס את המסמך ההוא ולהביא אותו למשרד הרישוי ולקבל רישיון. אז הפעם הכרחתי את עצמי בכוח להתקשר ולשאול מה בדיוק צריך להביא, ולמחרת הלכנו וחוץ מהקטע המשונה שבו הייתי צריכה לסמן בטופס אם אני לבנה או שחורה או אסיאתית או היספנית או אחר זה דווקא כן עבר חלק, ובכל זאת לקח חצי יום עבודה.
כשנכנסנו לאוטו אחרי שסיימנו ועמדתי לקחת אותו למשרד, טל שאל: "היינו כל הבוקר ביחד וגם שתינו קפה בקפיטריה, זה יכול להיחשב לנו ליציאה?"
#6 גם בעלי הוא רשות שיש להתנהל מולה
להשיג מסמך מטל זו אחת המשימות הכי מאתגרות. אני לא רוצה להפריע לו באמצע היום בווצאפ; אם אני אגיד לו את זה אחרי הצהריים זה ייכנס מאוזן אחת וייצא מהשנייה; בלילה הוא נרדם עם הבנים ובבוקר אנחנו בקושי מספיקים להחליף מילה. הדרך היחידה היא לכתוב לו מייל רשמי, "היי טל, אנא ספק לי בהקדם שלוש משכורות אחרונות שלך ל-2015, בתודה, נועה".
#7 כשאת בחו"ל המאבטח הישראלי הוא אח
כשלנבו עמד לפוג תוקף הדרכון, נסענו לקונסוליה הישראלית בשיקאגו. האישה בקבלה של בניין המשרדים הענקי הקלידה את השמות שלנו ואמרה שהשם של נבו ברשימה אבל שלי לא. היא רשמה לי מספר טלפון על פתק ושלחה אותי להתקשר מטלפון שולחני בלובי, ואני כבר חשבתי שעדיף שאתאבד וזהו, כי הרי אין סיכוי שזה ילך, המספר לא יעבוד או שלא יענו לי או שלא יבינו מה אני רוצה ובקיצור לא יכניסו אותי וסתם באנו במיוחד שלוש שעות באוטובוס ודברים כאלה אף פעם לא מצליחים לי.
חייגתי את המספר ושמעתי "הלו" בישראלית ומיד הרגשתי בטוחה, ואמרתי לבחור הצעיר היי, הם אומרים שהשם שלי לא ברשימה, והוא אמר שהוא תיכף מטפל בזה והקליד משהו במחשב ואמר לי תחזרי אליה עכשיו זה מופיע, ובאמת זה הופיע ונבו ואני עלינו במעלית לקונסוליה. אחרי כמה שניות נכנסנו לחדר פצפון עם מכונת שיקוף ועם הבחורצ'יק, וקשקשתי איתו כאילו צנחנו ביחד במיטלה וגם הפקידה שחידשה לנבו את הדרכון הייתה מיד חברה שלי ועשיתי איתה צחוקים, כי היא הבינה עברית.
#8 אנחנו מפחדים מביורוקרטיה בצדק. לפעמים זה לא מסתדר בסוף והנורא מכל קורה
קיבלנו ויזה לארצות הברית לשנה, עברה שנה והוויזה שלנו פגה. לכל אדם מישראל שאנחנו מדברים איתו אנחנו צריכים להסביר: לא, זה לא אומר שאנחנו לא חוקיים, כן, יש לנו אישור להיות באמריקה, זה רק אומר שאנחנו לא יכולים לצאת מארצות הברית כי אז לא תהיה לנו ויזה לחזור. אבל אנחנו בכל זאת החלטנו להגיע לביקור קצר בישראל אז היינו חייבים לתאם במיוחד תור לשגרירות בתל אביב כדי להוציא ויזה מחדש. הסיוט הזה שעבדנו בו לפני שנה התגשם עלינו שוב, כל הטפסים מחדש, תיאום תורים מחדש, ראיון מחדש, הכל מההתחלה.
אז לפני שלושה שבועות הגענו לארץ ומהר מאוד התייצבנו בתל אביב לעמוד בתור לויזה עם כל שאר הישראלים, והכל היה אמור להיות בסדר. הפעם לא היה לי ספק שזה יעבור חלק, הרי אנחנו מנויים ממשיכים, כבר שנה שאנחנו אוכלים את הלחם האמריקאי המתוק והדוחה ואפילו מבטאים "סנה" במקום "סנטה", אין שום סיכוי שמשהו ישתבש. ואז המראיין אמר שהיינו צריכים להביא תמונות פספורט מעודכנות מחצי השנה האחרונה ולא את אותן אלה שמופיעות בוויזה הישנה, ומאז נכנסנו למעגל טירוף של צילומים והדפסות ושירות שליחים ונבירות באתר השגרירות, שמסתבר שמתמחה בניסוחים העמומים ביותר בעולם, וטלפונים למענה קולי שמציע לך שבע אופציות שאף אחת מהן לא רלוונטית לך, אבל גם כשאת מתפשרת על אחת מהן את מקבלת שוב את אותו תפריט, והימים עברו והטיסה התקרבה וביום שישי דואר ישראל לא עובד וביום ראשון האמריקאים לא עובדים והסיכויים הלכו וקטנו.
רק בבוקר של הטיסה הצלחנו להוציא מהפה את המילים המפורשות ולהודות בפני עצמנו ובפני העולם: אנחנו לא טסים לארה"ב הלילה. לא רק שזה לא עבר חלק, זה לא עבר הפעם בכלל. נוצחנו בידי פקידים וניירות והמחיר היה יקר, יקר מאוד. ניסיתי לנחם את עצמי שזה רק כסף, אבל הייתה גם עגמת הנפש: מעבר לאלפי דולרים ששילמנו על שינוי הטיסות ספגנו גם ביטול של המחויבויות שהיו לנו באמריקה לעשרת הימים הקרובים, גרעון בימי עבודה ויציאה לא מתוכננת משגרה לעשרה ימים נוספים בישראל, בלי מסגרות לילדים ובלי שום תכניות.
מצד שני, כולנו בריאים ושלמים, הגשם סוף סוף הפסיק ושמש החורף של ישראל יצאה, ויש לנו עוד עשרה ימים להיות בבית.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com