אתם יודעים כמה קשה זה לא לעבוד?

"אז את הולכת פעמיים בשבוע אחרי הצהריים למכון כושר? אני מנסה למצוא איפה להשחיל ספורט בשבוע שלי", החברה שלי לירון התלבטה באוזניי. ישבנו על הרצפה בבית שלה, הילדים שיחקו ואנחנו שתינו קפה. "אם אני אדחוף כושר בבקרים, לא יישאר לי זמן בכלל לפני שאני צריכה לקחת את הילדים מהגן", היא אמרה. "אז נכון שאנחנו לא עובדות, אבל בכל זאת יש לנו את הדברים שלנו, נכון?"

רגע-רגע-רגע, עצרי שניה, אחורה. אני לא עובדת? אני? לא עובדת? זה היה נשמע די מוזר. המשכתי לחשוב על זה כשנהגתי הביתה, ואז נזכרתי שקבעתי למחר בשמונה בבוקר תור למניקור. מתברר שאני אישה שלא עובדת.

אז מה הדבר הבא?

לפני שיצאנו לפוסט דוקטורט כולם אמרו לי – "ואת לא תעבדי שם, נכון?" ואני התפלצתי. למה שאני לא אעבוד, מה אני, נכה? הוויזה שלי מקנה לי אישור עבודה, ולכתוב אני יכולה מכל מקום בעולם. "אוקיי, אבל תעבדי פחות", כולם המשיכו להגיד ואני עדיין לא הבנתי למה. עכשיו אני כבר מבינה.

השנתיים האלה מוקדשות לטל. התפקיד שלי כאן הוא לפנות אותו כדי שיוכל לקדם את המחקר שלו, וזה אומר שאני אמורה לחסוך ממנו את כל המטלות והסידורים של חיי המשפחה (קניות, תשלום שכר דירה, ילדים חולים) ולספוג אותם בעצמי. אני יודעת שהרבה נשים עושות את כל זה בנוסף לעבודה במשרה מלאה, ובאמת כשהגענו לכאן ניסיתי לעבוד בפול טיים, אבל מהר מאוד שקעתי בעבודה והזנחתי את כל היתר. הבנתי שאם אני באמת רוצה לתת לטל ראש שקט אני לא יכולה להתחייב לעבודה תובענית מדי, כי אין לי כאן שום עזרה. אני חייבת להישאר גמישה ולהשאיר מלא מרווחי ביטחון, כי בשלוש העט נופל לי מהיד והבנים מחכים לי בגן.

ופתאום זה היה המומנטום המושלם. הגמישות ומרווחי הביטחון יצרו את ההזדמנות להתחיל להניע פרויקט כתיבה שחיכה במגירה ושכל החיים חיכיתי לרגע הנכון בשבילו. במרוץ בישראל הוא בחיים לא היה יכול להיכנס, הרי אני לא מספיק מטורפת לעזוב עבודה מסודרת בשביל לנסות להגשים חלום, וגם חייבים להתפרנס ואיך הייתי מסבירה את זה לאנשים מסביב או להורים שלי, אבל פה – זה הכל מסתדר כמו פאזל. כאילו נסענו לכאן כדי שאני אוכל לקחת את הסיבוב הזה שיכול להיות שישנה את הכל, ועכשיו אני חייבת לנצל את ההזדמנות הזו אחרת אני מפגרת.

אז פיניתי לעצמי זמן, הפסקתי לקחת עבודות בתשלום והתחלתי לנסות להשקיע את עצמי בדבר הבא, אבל מתברר שזה לא כל כך פשוט. לא משנה כמה שעות "פנויות" יש לך ביום, מהר מאוד הוא מתמלא. משימות שהן בגדר כיף או תחביב (כמו לתכנן מסיבת יום הולדת או להסתכל בגוגל פלייט על מפת הערים בארצות הברית ולחפש יעד זול שאליו אני לא אטוס) אני משאירה לערב, אחרי שהבנים הולכים לישון, ואני לעולם לא מבזבזת במשך היום זמן על בילויים או על צפייה בטלוויזיה. אבל שיחות וואצפ עם הארץ (חברים, משפחה ונטוורקינג) אפשר לעשות רק בשעות הבוקר בגלל הפרשי השעות, ובכל יום יש איזה סידור, לאסוף משהו, להחליף משהו, ואיכשהו תוך שנייה מגיעה השעה שלוש ועוד לא כתבתי כלום. ואיך זה יכול להיות שעדיין יש כלים בכיור, הרי אני לא עובדת.

אני לא יכולה סתם להיות אישה שמבשלת

גם לירון לא בדיוק לא עובדת. יש לה ביזנס שלה שהיא מנסה לפתח והיא מתקדמת יפה, אבל זה עדיין קטן ובצמיחה והיא לא הולכת למשרד בין תשע לשש אלא יותר יוצאת לפגישות או עושה אימיילים מהבית. אני לא מכירה ישראלית שתגיד על עצמה "אני לא עובדת" בלי איזו הסתייגות או תוספת או הסבר, אני מנחשת שזה קשור לאיזה סינדרום חלוצי שכולנו חונכנו עליו. אמריקאית אחת דווקא אמרה לי בפשטות, בלי להתנצל, שמאז שנולדו לה הילדים היא לא עובדת. הייתי בהלם כשהיא סיפרה לי מה היא עשתה לפני כן: היא הייתה סנגורית ציבורית, לא תגידו אישה בלי מקצוע.

אז לירון לא רוצה לבזבז את כל הבקרים שלה על חדר כושר, ומצד שני לא נעים לה לצאת אחר הצהריים כי אחרי הכל, היא לא עובדת. "יש לנו את הדברים שלנו", כמו שהיא אמרה, והדברים שלנו לא פחות חשובים מעבודה, אבל בגלל שהם לא בדיוק עבודה הם לא מזכים אותנו באותן פריבילגיות. אני מרגישה קצת פאתטית כשאני מזרזת בבוקר את הבנים לצאת, למשל, או כשאני נפרדת מהם בגן ומבקשת חיבוק מהיר כי "אמא חייבת ללכת עכשיו". כאילו לאן את ממהרת, גברת? את הרי לא עובדת.

ואם אני לא עובדת, אז זה אומר שאני אמורה לעשות את כל השיט בבית? למה טל עושה בבוקר שכיבות סמיכה במקום לשטוף כלים? אם הוא כל כך עמוס בעבודה הוא צריך לוותר על ספורט, אני לא עובדת כדי שהוא יוכל לעבוד ולא כדי שהוא יוכל לרוץ 10 קילומטר שלוש פעמים בשבוע, סליחה, וזה שאני לא עובדת גם לא אומר שעכשיו הוא יכול לצאת מהבית בבוקר בלי להעביר ניגוב על השולחן אחרי הקפה רק כי אני בבית ויש לי יותר זמן לעשות את זה.

וזה שאני לא עובדת גם לא אומר שאני צריכה לשלוח בשבילו חבילה. "אני לא הפקידה שלך", אמרתי לו, "לפחות תברר לי איפה בדיוק המשרד של הדואר ובאילו שעות אני צריכה ללכת לשם וכמה כסף בדיוק להביא". אבל אז נזכרתי שכל הסיפור היה שאני אפנה אותו מלהתעסק בשטויות, אז אולי אני בעצם כן הפקידה שלו.

הקונפליקטים וההתחשבנויות נשארים כנראה רק בתוך הראש שלי, כי טל דווקא מאוד מרוצה מהתפקוד. "את אישה מושלמת, הבית נראה מושלם, הכל מושלם", הוא עוד מפרגן לי.
"זה נורא סקסיסטי, זה שהבית מסודר ונקי עושה אותי לאישה מושלמת?"
"לא התכוונתי שאת מושלמת בתור אישה, אלא שאת אדם מושלם, תראי, את עושה הכל: את אמא מושלמת והבית מתוקתק".
"אני לא עובדת!"
"יש לך את הדברים שלך".

המצב הזה שבו אני לא עובדת אבל "יש לי את הדברים שלי" מאוד מבלבל אותי. מה קודם למה, פרויקט הכתיבה שלי או לסדר את הבית שלא יראה כמו דיר חזירים? אם אני אכתוב ולא אנקה אני לא עומדת במחויבות המשפחתית שלי, ואם אני אנקה במקום לכתוב אני עלולה לפספס את הזדמנות חיי. לקפל כביסה אפשר גם אחרי הצהריים, כשהילדים נמצאים בבית, אז חבל לשרוף על זה את שעות הבוקר הנדירות; מניקור, לעומת זאת, עדיף לשלב בלו"ז היומי במקום לצאת בערב. 

וכל הזמן אני צריכה להישאר על המשמר, כי ל"דברים", להבדיל מעבודה, אין דד-ליינים ואין בוסים ואפשר למרוח אותם לנצח. זה נשמע כיף וזה באמת כיף, הימים שלי מאווררים, לא מחייבים ונינוחים, אבל בשלוש כשאני הולכת לקחת את הבנים מלווה אותי לפעמים חמיצות כזו קטנה, ששוב בזבזתי את היום שלי ולא התקדמתי עם מה שחשוב באמת. כי מה שחשוב באמת זה להיות פרודוקטיבית, לייצר משהו, אני לא יכולה סתם להיות אישה שמבשלת ועושה קניות ומסיעה את הילדים, זו פשוט לא אני גם אם זה די נעים ונחמד. ולכן הדיל הזה שבו אני לא עובדת יעבוד רק אם אני אתאמץ ממש חזק ולא אניח לימים שלי לזלוג בין שיחות וואצפ למניקור לשליחת חבילות. מי היה מאמין, מתברר שגם בתור אישה שלא עובדת אני צריכה לעבוד ממש-ממש קשה.

 רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר: למה האמריקאים לא רוצים להיות חברים שלי?

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"

• רילוקיישן