בראנץ' עם פליט

ביום של הטיסה עמדתי בשדרות הגעתון בנהריה עם שני ילדים ושלוש מזוודות, וחיכיתי להורים שלי ולטל שיחזרו מהחניה ונלך יחד לרכבת. האישה שישבה בבוטקה של החניון חייכה אליי. "לאן נוסעים?" שאלה.
"לאמריקה", אמרתי לה.
"גרים שם?" שאלה.
"כן, אבל חוזרים בקיץ", הרגשתי צורך להגיד.
"העיקר שתהיו בריאים", אמרה.
"תודה", חייכתי.

אדם נוסף נעמד לידינו. לא ידעתי אם הוא קשור איכשהו לחניון, או סתם עובר אורח. "לאן נוסעים?", הוא שאל אותי.
"לאמריקה", אמרתי וחייכתי לעצמי בלב.

טל וההורים שלי חזרו. קנינו כרטיסים, עלינו לרכבת, סידרנו את כל המזוודות על המדפים והתיישבנו. היינו לבד לגמרי בקרון, אז אמרתי לבנים שהם יכולים להסתובב ולשבת איפה שהם רוצים. אחרי עשר דקות הרכבת הייתה אמורה לזוז, ועדיין היינו היחידים בקרון.

"לאן נוסעים?" שאל מאבטח שהציץ פנימה.
"לאמריקה", אמרתי.
"לאמריקה זה ברכבת ברציף ממול, מהר-מהר היא יוצאת ממש עכשיו", הוא אמר, "ראיתי אתכם יושבים פה לבד ברכבת ריקה וחשבתי שיש מצב שטעיתם".
"תודה, יואו איזה פדיחות, תודה, תודה", כולנו מלמלנו תוך כדי שאנחנו מעיפים מזוודות באוויר ורצים לרכבת שמעבר לרציף.
"זה רק בישראל ככה מישהו זר יעזור לך", אבא שלי אמר מתנשף כשהתיישבנו ברכבת החדשה שיצאה לכיוון נתב"ג.
"לא בטוח, אבא", אמרתי, כי לא ידעתי אם זה נכון.

הגענו רחוק?

בימים האחרונים שלי בישראל חשבתי שיהיה נורא קשה לחזור לאמריקה. חשבתי על לירון, איך היא עושה את זה בכל פעם, לפעמים פעמיים בשנה. איך היא מצליחה לקרוע את עצמה מהמשפחה, מהחברים, אבל זה לא רק זה – איך היא מצליחה לחזור ממקום שבו הכל מוכר, הנופים, האוכל, הריחות, השפה, המנטליות, ממקום שבו הכל מרגיש טבעי, הכל שלך.

במהלך החודש הזה בו היינו בישראל מדיסון נראתה לי כמו מקום רחוק, זר, קר, מנוכר ובודד, אבל 24 שעות אחרי שחזרנו לא זכרתי בכלל שנסענו. היה לי כיף לחזור ללו"ז הרגיל שלי, לחפצים הרגילים, הרגשתי הקלה שהבנים חזרו לגן ואני חזרתי למחשב. כל הרגשות החמים שגאו בי בישראל נשכחו. מוכר, לא מוכר, שלי, לא שלי, טבעי, לא טבעי, למי יש זמן לחשוב על זה? צריך לעמוד בדד ליין בעבודה ולא לאחר לאסוף את הבנים מהגן ולהצליח לגרור את עצמי לזומבה בערב, את מי זה מעניין עכשיו תחושת שייכות או משמעות. הבנתי למה לא קשה לחזור לאמריקה: הבית הוא איפה שהשגרה שלך נמצאת, ודרוש משהו יותר רציני מכמה סנטימנטים כדי לשנות שגרה.

ביום שחזרנו השביעו את הנשיא החדש של ארצות הברית. ככה התחילה חצי השנה האחרונה שלנו באמריקה. בשבת, עדיין הפוכים מהטיסה, נסענו לדאון טאון לאיזו פעילות חינמית לילדים.
"תראי, יש כאן איזו הפגנת נשים נגד טראמפ", טל הצביע על חבורה קטנה של נשים עם שלטים, "בואי נלך לראות".

התחלנו ללכת אחרי השלטים, וזיהינו עוד חבורות שכולן התקדמו באותו הכיוון. "על מה מפגינים?" שאלתי אישה אחת.
"אנחנו רוצות להגיד שהגענו רחוק ואנחנו לא מתכוונות לחזור אחורה", היא אמרה, ואז חשבה קצת והוסיפה, "נראה לי שזה באופן כללי להזכיר לנשיא החדש שזכויות נשים וזכויות מיעוטים וזכויות אדם זה חשוב".

עוד ועוד אנשים עם שלטים ועם כובעים ורודים טפטפו לכיוון הקפיטול, ואנחנו הלכנו עם הזרם. שמתי לב שבכל פינת רחוב עמד זוג מבוגר עם ג'ינס בגזרה גבוהה, הם נראו לא קשורים והחזיקו בפנים חתומות כרזות שמרניות או ספרונים קטנים לחלוקה, כאלה מהסוג שמפריך את תיאוריית המפץ הגדול.
"אפשר לזהות רפובליקנים לפי המבט המזוגג והצדקני שלהם בעיניים", טל חשב בקול רם.
"מה זה, עדי יהווה כאלה?" התפלאתי. "מה הם עושים פה? הם רוצים להציל את הנשמות הסוררות של המפגינים? אולי לרפא כמה לסביות?" בכל מקרה, הם היו מיעוט; ותוך שעה, כשהטפטוף הפך לנחשול אנושי עצום של מאות אלפי צועדים, השמרנים בג'ינס נעלמו כלא היו.

בקפיטול פגשנו את לירון, שהתפלאה שלא ידענו שיש הפגנה. "אתם עובדים עליי", היא צחקה עלינו, "זה פורסם בכל מקום".
"לא ישנו כבר שלושה לילות", ענינו לה, "אנחנו בקושי יודעים איך קוראים לנו. וחוצמזה, אנחנו קוראים רק חדשות מישראל, ולא היה כתוב שהולכות להיות הפגנות".

הצעדה התחילה, הרמנו את הבנים על הכתפיים ועמדנו פעורי פה. האנשים צעדו וצעקו "בלי שנאה, בלי פחד, כאן כולם רצויים", ו-"ככה נראית דמוקרטיה", וזה היה מדויק, ככה בדיוק נראית דמוקרטיה, גם אם היא לא ממש עזרה לעולם בזמן האחרון. צעקתי איתם.

"תודי שאת מרגישה קצת שמחה לאיד על כל הישראלים שחיים פה ומלגלגים עלינו שאנחנו חוזרים לארץ", טל אמר, "יאללה-יאללה, מי ישמע אתם נשארים פה באמריקה, גם כן כבר לא המקום הכי מדהים להיות בו".

מה כל כך מלהיב בלחזור לישראל?

"אנחנו פוחדים שהסיכוי שלנו לקבל גרין קארד ואזרחות ייפגע", אמר לי למחרת חבר שלי, שהגיע לרילוקיישן בהייטק לפני כמה חודשים.
"עצוב לי לשמוע שאתם חושבים להישאר פה", עניתי. לא ידעתי מה עוד להגיד.
"מה כל כך מלהיב בלחזור לישראל?", הוא הגיב, "וחוץ מזה התאהבנו בנימוס האמריקאי".

לא ידעתי למה, אבל המשפט הזה הרגיז אותי נורא. "כאילו, הנימוס האמריקאי? זה הטיעון שלו?" סיפרתי לטל בעצבים, "זה כל כך שטוח, זו כל כך קלישאה, שידבר איתי בעוד שנה על הנימוס האמריקאי, כשהוא יגלה שאין לו אף קשר משמעותי שאינו עם ישראלים, ואם יש לו כזה זה בגלל שהוא הצליח למצוא אמריקאי 'הכי לא אמריקאי, שמתנהג ממש כמו ישראלי'".

טל לא אמר כלום. "גם להגיד שהחוצפה הישראלית מחממת את הלב זו קלישאה, ברור", המשכתי, "כאילו מה, אני לא יודעת שלא מלהיב לחזור לישראל? אני לא יודעת שבמדינה חרא? הכי חרא, הכי דיכאון, אבל אני בכל זאת מעדיפה להיות שם. אז למה זה מעצבן אותי כל כך שהוא מעדיף משהו אחר? שכל אחד יעשה מה שטוב לו".

טל עדיין לא ענה, אז חזרתי לדבר. "זה הרי לא עניין של נימוס אמריקאי מול ישראלים חסרי פילטרים, זה גם לא ויכוח על איפה יותר גרוע ואם טראמפ או ביבי, זה הרבה יותר מזה, זה מורכב, העולם מתחרפן, ויש רגשות ויש רגישויות ויש משקעים ויש פחד מהעתיד ויש אחריות".

"תראי", טל פתח סוף סוף את הפה, "הסיפור הזה של מדינת לאום ליהודים זה קטע די חדש, כן? ואנשים כמונו, שהם אוניברסליסטים ולא לאומנים, לא ברור לנו בעצם למה אנחנו צריכים את זה. אנחנו חושבים לעצמנו, רגע, אולי אנחנו בכלל לא רוצים לעשות את זה? זה הרי לא משהו, אולי לא חייבים? הרי יש מלא יהודים בעולם, לחיות בישראל זו רק אופציה אחת, אז שמישהו אחר יעשה את זה".

"אוקיי", אמרתי, מחכה להבין את הפואנטה.
"ועכשיו הנה שוב עולה הפשיזם בכל העולם", הוא המשיך, "וזה מזכיר לנו בדיוק למה אנחנו צריכים מדינה ליהודים, למה המקום הכי בטוח ליהודי זה בסופו של דבר במדינת ישראל".

"העולם מתחרפן", אמרתי.

"זו לא הפעם הראשונה שסוגרים פה את הגבולות, וזה גם לא הדבר הכי גרוע שקרה בארצות הברית", טל הוסיף, "היו פה אפילו מחנות ריכוז ליפנים בימי מלחמת העולם השנייה. כל גל קיצוני מביא גל קיצוני מהכיוון השני, אז אפשר לקוות שאחרי שיהיה מאוד רע, יהיה שוב יותר טוב. הנה, תראי איך האמריקאים יוצאים לרחובות, איך הם יודעים להילחם על הדמוקרטיה שלהם. זה מעורר השראה ונותן תקווה".

"אולי", אמרתי די בייאוש. אלה לא ימים של תקווה גדולה. להתנחם בסולידריות עם המאבטח הנחמד של הרכבת זה פתטי, אני יודעת, לפחות לטל יש נימוקים אקדמיים, בשביל זה שלחתי אותו להתמחות בסוציולוגיה פוליטית. ואולי גם נימוקים אקדמיים זה לא מספיק, אולי אין מה לנסות להבין ואין גם מה להתעצבן, זה או שאתה מרגיש את זה או שלא, כי זה יותר מכמה סנטימנטים, זו מהות, זו תכלית. חזרנו לאמריקה, יש לנו עוד חצי שנה לחיות פה ואז אנחנו חוזרים בקיץ לישראל. זה לא המקום הכי מדהים להיות בו, אבל איפה כן. איפה כן.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על חיי הלילה של מדיסון

• רילוקיישן