יש משהו כיפי בלראות סדרות אמריקאיות כשאת נמצאת פיזית באמריקה. בשנה האחרונה חזרתי לראות טלוויזיה אחרי שלא עשיתי את זה מאז שנבו וניצן נולדו, רק בגלל שטל אמר לי שזו הדרך היחידה ללמוד לדבר באנגלית. חשבתי לעצמי שזה עונש די נחמד, להכריח את עצמי לצפות כל ערב בפרק של סדרה. התיישבתי מול נטפליקס והתחלתי לדפדף בשעמום, לא ידעתי מה לראות, בעשר בלילה אין לי כוח לדרמות כלא קשוחות או לסדרות סמים, אז מה עוד נשאר. אחרי כמה ניסיונות מתסכלים עם קומדיות לא מצחיקות ("ניו גירל", "הביץ' מדירה 23") לחצתי שוב על בנות גילמור והתחלתי לראות את כל העונות, מההתחלה, בפעם השלישית.
אני לא מחבבת במיוחד את לורליי גילמור ובטח שלא את רורי, שתיהן חושבות שהן נורא מצחיקות וחמודות עם הפטפוטים המתיילדים והכאילו-מטופשים שלהן, ולורליי בכלל מעצבנת כי היא טיפוס מדחיקן ותינוקי שלא משוחח עם עצמו, אבל אני בכל זאת אוהבת את הסדרה הזו. אולי זה כי העיירה האמריקאית הקטנה שלהן ממש מזכירה לי את הקיבוץ; אולי זה לוק.
מה אתה עושה במיטה שלי, איש שאיתו התחתנתי?
יש משהו מבאס בלהתאהב בדמות בסדרה, כי היא לא הגבר שאיתו את הולכת לישון וזה קצת מחמיץ את הלב בכל לילה מחדש. את כמהה ללוק, אבל במיטה מחכה לך לא-לוק. במרתון בנות גילמור הקודם שלי, כשעוד הייתי נשואה טרייה, אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי רגע, למה את כל כך מאוכזבת שלוק לא פה במיטה, את הרי לגמרי סבבה גם עם טל שכן פה, הוא כל מה שאת רוצה, הוא חריף, הוא חכם, הוא עמוק, את סומכת עליו, את תמיד רוצה להיות לידו, ככה נראית אהבה. אבל איכשהו זה לא היה עוזר, שום מחשבה לא הייתה עוזרת. כשמאוהבים אין היגיון, הכימיה במוח משתבשת, את רק רוצה את לוק וזה נראה לך משונה ולא קשור שיש לך מישהו אחר במיטה.
ולכן כשחזרתי לראות בנות גילמור לפני שנה פחדתי מהרגשות האלה, אבל לשמחתי התגובה שלי ללוק בסיבוב הנוכחי הייתה הרבה יותר מתונה. כן פיתחתי אובססיביות כלפי הקשר שלו ושל לורליי: חשבתי בלי סוף על מה הם אמרו אחד לשנייה ומה זה גרם להם להרגיש ומה המשמעות של זה, חיכיתי בלי סבלנות לראות איך הקשר שלהם מתפתח וגמעתי כל פלירטוט וכל מגע מקרי. ידעתי מה הולך לקרות ולא יכולתי לחכות לראות את זה קורה. הרגשתי כמו עם חברה רווקה, שחיים דרכה שוב סיפורים של דייטינג והתאהבויות והתחלות של קשרים. כשלוק ולורליי התנשקו בפעם הראשונה הרגשתי את השילוב המדויק של ההקלה (הנה, זה קרה, גם הוא רצה, לא דמיינתי), התשוקה (מחר אנחנו שוכבים, צריך לזכור לעשות שעווה, להחליף מצעים ולבחור תחתונים נורמליים, יו איזה כיף זה יהיה!) והחרדה (אז מה זה אומר שיקרה עכשיו? יכול להיות שהוא לא בקטע של משהו רציני?), אבל יחד עם אלה היה גם העצב הזה, כי זכרתי שלי לא יהיו יותר נשיקות ראשונות, ולראות טלוויזיה יהיה לנצח הכי קרוב שאני אגיע להרגשה הזו שוב.
כשסיימתי לצפות בכל העונות לפני חצי שנה שמעתי שהסדרה חוזרת לעונה שמינית, אבל זה לא הצליח למלא את הריקנות, כי מה הייתי אמורה לעשות בינתיים כל לילה בין עשר לאחת עשרה עד נובמבר 2016. לחיים אין הרבה טעם כשאת מסיימת סדרה. כל הסדרות האחרות נראות לגמרי לא במקום, עד שמגיעה האחת הנכונה ואת שוב מתאהבת.
בשלושת הפרקים הראשונים של "האקסית המשוגעת" הצלחתי להכריח את טל לצפות ביחד איתי, אבל אחר כך הוא אמר שזה מוזר לו מדי שהם מתחילים לשיר בכל פעם וחזר לראות "המשרד" בפעם העשירית. אני יודעת שזה המינימום של המינימום בזמן איכות זוגי, לראות סדרות ביחד, זה אפילו לא דורש להתלבש ולצאת מהבית, אבל גם את זה אנחנו לא עושים. זמן האיכות שלנו הוא לחפור בנסיעות ארוכות באוטו בשבת. בכל ערב אחרי שהבנים נרדמים אנחנו מנופפים אחד לשני "ביי" וכל אחד מאיתנו מתחפר עם הלפטופ שלו. מה לעשות שאני לא בקטע של "המשרד" או של סדרות המלחמה שלו והוא לא בקטע של הסדרות הרומנטיות שלי.
ככל שהעמקתי בעונה הראשונה של "האקסית" התחלתי בפעם הראשונה להבין מה זה אומר להיות מכור לסדרה, או להיות מכור למשהו בעצם, וזו לא הייתה תחושה נעימה בכלל. הרגשתי מוזר, כאילו מסוחררת. חשבתי רק על זה, לפני שנרדמתי, במקלחת, בנהיגה. חיכיתי כל היום לזמן שלי עם רבקה וגרג, אחחח, גרג. הצפייה עינגה אותי אבל גם עינתה אותי; ידעתי שמותר לי רק פרק אחד ביום כי אני צריכה לקום מוקדם ואני שונאת להיות עייפה כל היום ולא מתפקדת, אבל כשהפרק נגמר המשכתי לעוד אחד בלי להסתכל אפילו על השעון. למחרת בבוקר הרגשתי נורא והשבעתי את עצמי שזה לא יקרה עוד פעם כי זה לא שווה את זה, אבל בערב עשיתי את זה שוב, סיימתי אחד וביקשתי עוד.
"לילה טוב", אמרתי לטל לילה אחד כשנכנסתי למיטה מהורהרת.
"אני מאוהב במישהי אחרת", הוא אמר לי פתאום, "בפאם מהמשרד, יש לה את סיפור האהבה הכי יפה בתולדות הטלוויזיה אחרי סער ואיילה".
"זה בסדר, אני מאוהבת בגרג מהאקסית המשוגעת", עניתי.
"אז בואי נשכב גב אל גב וכל אחד מאיתנו יחשוב קצת על האהוב שלו לפני השינה", הוא אמר והתהפך, וזה היה מקובל עליי לחלוטין.
מי צעיר וחתיך ולא לוק?
ואז יום אחד לקראת סוף העונה איבדתי את זה לגמרי. לא יכולתי להתרכז בשום דבר כל היום, אז במקום לעבוד שמתי "האקסית המשוגעת" וראיתי את שלושת הפרקים האחרונים ברצף. מרוב שהייתי בלחץ לראות מה יקרה עם רבקה וגרג דילגתי על כל סצנה שלא קידמה את הסיפור שלהם ופשוט קפצתי רק למקומות שהם הופיעו, וככה הגעתי לסוף העונה כשאני מפספסת לחלוטין את הפואנטה שלה, כי מרוב היסטריה דילגתי על הסצנה האחרונה ששינתה הכל.
הרגשתי פשוט נורא. הייתי עצובה בגלל חיי האהבה של אנשים שהם אפילו לא אמיתיים. ממש הגעלתי את עצמי, הייתי כל כך נבוכה מחוסר השליטה שלי שלא סיפרתי לטל מה קרה, ורק החלטתי שהדבר הזה לא עושה לי טוב, שאני חייבת לקחת פסק זמן ולאוורר את הרגשות שלי.
ואז עברו כמה שבועות וכבר התחלתי להתגבר על זה, ופתאום ראיתי תמונה של גרג על מודעה במרכז הקהילתי. מתברר שהוא משחק את הנסיך בסינדרלה של ברודווי, וההצגה מגיעה למדיסון. רצתי הביתה לעשות גוגל, ישבתי והסתכלתי עליו ביוטיוב לבוש בבגדי מלכות ושר לסינדרלה שיר אהבה, וכל הרגשות חזרו. "אני הולכת לפגוש אותו, אני אכנס מאחורי הקלעים אחרי ההצגה", אמרתי לטל.
כמה ימים הסתובבתי עם ההתרגשות הזו בבטן, עד שגוגל עזר לי להבין שהשחקן של גרג שיחק בהפקה המקורית של סינדרלה לפני חמש שנים ושהוא ממש לא עומד להגיע למדיסון. מאוכזבת המשכתי לשמוע אותו מבצע את השירים שוב ושוב והרגשתי את החולשה הזו בבטן, בדיוק כמו שמרגישים כשמאוהבים, שמצד אחד זה נעים ומצד שני נורא, הוא הרי כל כך נפלא אבל הוא אף פעם לא יהיה שלי. וכמובן שהלכתי לראות את סינדרלה ופשוט דמיינתי כל ההצגה שהנסיך זה הוא, ממילא הכרטיסים שאני יכולה להרשות לעצמי הם אלה הזולים של הכי למעלה ביציע, ולא רואים משם ממש את הפנים של השחקנים.
בסוף נובמבר העונה החדשה של בנות גילמור הגיעה. כמה שבועות לפני פרסמו בתקשורת שבתי קפה בכל רחבי ארצות הברית יהפכו לדיינר של לוק ליום אחד ויחלקו קפה של לוק בחינם, חיפשתי מיד ברשימה ומצאתי את הקפה שמול הבית שלנו משתתף במבצע. התרגשתי נורא, אבל התור שם היה כל כך ארוך ועוד בשביל קפה פילטר שאני בכלל לא אשתה, אז ויתרתי.
אחרי שהפרקים החדשים שוחררו התיישבתי לצפות (זהירות, ספוילרים), ולקח לי קצת זמן להתגבר על זה שלורליי נראית כמו קירסטי אלי ושלוק הפך להיות זקן ושמן. כן, הוא איבד את הקסם שלו והוא ולורליי חיים יחד כמו זוג זקנים חסרי ילדים וחסרי חיים. סיימתי את הפרק הראשון עצובה, ופתאום נורא שמחתי שיש לי את טל, שהוא צעיר וחתיך ושאנחנו נשואים ויש לנו ילדים. פתאום לי היה את כל מה שהם רצו.
אחר כך סיימתי לראות את שלושת הפרקים הנוספים, התרגשתי ובכיתי וצחקתי, זו הייתה סגירת מעגל ונהניתי מכל רגע. את הפופ טארט המגעילים ארזתי לניצן ולנבו כקינוח לארוחת צהריים, והם חזרו הביתה עם שקיות ריקות וביקשו עוד.
שלוש מחשבות של מי שחיה באמריקה בזמן שהיא צופה בסדרות אמריקאיות:
- החיים שלי בוויסקונסין שונים מהחיים של האקסית בקליפורניה או של בנות גילמור בניו אינגלנד, אבל זה דווקא היה כיף ומעניין להשוות וללמוד על ההבדלים ועכשיו אני ממש רוצה לבקר בקונטיקט כי זו נראית לי מדינה קטנה וחמודה וסופר אלגנטית עם מלא בד אנד ברקפסט שווים.
- חיפשתי במדיסון אחוזות כמו זו של ההורים של לורליי, הגעתי לשכונה הכי יקרה בעיר והבתים שם באמת גדולים ויפים אבל זה לא זה. מתברר שאין את המעמד הזה כאן, של אנשים עשירים שהולכים למועדון ומשחקים גולף ועורכים נשפי חברה גבוהה. האנשים האלה נמצאים בפרברים העשירים של ערים גדולות יותר, כמו שיקאגו.
- באקסית המשוגעת יש ייצוג מדהים של דמויות היספאניות או אסיאתיות או זרות אחרות, ואם זו תמונה מהימנה של החברה בקליפורניה אז וויסקונסין היא, כמו שבאמת אמרו לי, מדינה לבנה ומאוד לא מגוונת.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com