היו לי יומיים בסן פרנסיסקו, בעצם יום וחצי, בעצם יום ועוד שני רבעי יום. היה מעולה. בדיוק ככה אני אוהבת עיר: יפה, הזויה, מפתיעה, שכל חמש דקות קורה בה משהו מעניין. ולפעמים אהבה בין אדם לבין עיר חדשה בכלל לא קשורה למה שיש לעיר להציע, לפעמים היא פשוט תלויה במזג האוויר או אם נעלת את הנעליים הנכונות או אם יצאת מהרכבת התחתית מתוסכלת ששכחת את המטען במטוס, והדבר הראשון שראית מול העיניים כשעלית אל הרחוב היה סניף של וולגרינס. ואני הגעתי בפעם הראשונה לחוף המערבי בימי שמש נהדרים, ונעלתי נעליים נוחות ובאמת שכחתי את המטען במטוס, ובאמת עליתי במדרגות מהסאבווי והיה שם סניף של וולגרינס, ונכנסתי וקניתי מטען ואז ישבתי בבית קפה והטענתי את הטלפון וידעתי שזו אהבה.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שאין בעיר הרבה אנשים לבנים, וכשבאים מהמידווסט זה מוזר מאוד בעיניים. פתאום במקום נשים בלונדיניות וגברים בהירים בחולצות משבצות וכובעי מצחייה, ראיתי בעיקר היספאנים, שחורים או אסיאתיים. באזורים מסוימים בעיר אם היו בכלל אנשים לבנים, הם היו בעיקר הומלסים.
לפני שנחתנו במיד ווסט לפני שנה וחצי, כל מה שידעתי על אמריקה היה מסדרות, סרטים או שמועות. שנה וחצי אחרי שהגעתי לאמריקה, כל מה שאני יודעת עליה הוא מוויסקונסין. בכל פעם שאני אומרת משהו מכליל על אמריקאים, אני יודעת שבעצם אני לא מכירה אמריקאים - לא כי מה שאני רואה בוויסקונסין הוא לא מייצג, אלא כי אין ממש דבר כזה.
יש לאמריקאים בכל רחבי היבשת העצומה הזו תכונות משותפות, אני בטוחה: אני לא יודעת אם גם בקונטיקט וגם באלבאמה אנשים קונים בחנויות הכל בדולר מדבקות של מחירים לגראז' סייל, ובשבת יפה מוציאים את כל הכמויות של הציוד המיותר שיש להם בבית עקב תרבות צריכה מוגזמת ומוכרים אותו, אבל אולי הם כן. אני לא בטוחה אם כל האימהות באמריקה אומרות אחת לשניה "אנחנו חייבים להיפגש מתישהו!" ולא מתכוונות להיפגש אף פעם, אבל יכול להיות שהן כן, ואין לי מושג אם גם בערים הגדולות או בדרום אנשים מקשטים את הבתים שלהם לקראת כל חג בקטע שנראה לי באופן אישי לא פרופורציונלי ומעיד על איזה חוסר הבחנה בין עיקר לטפל, או על ריק פנימי, או על בריחה ממשהו, לא יודעת – אבל אני לא אופתע לגלות שהם כן. בכל מקרה, גם אם בכל מקום באמריקה יש אנשים שעושים את אותם הדברים האלה, אלה עדיין אנשים מאוד מסוימים ממעמד מאוד מסוים, גיל מסוים ובעיקר צבע מסוים, והם כבר אפילו לא הרוב בארצות הברית.
בכל פעם שאני בשיקאגו, שנמצאת רק שלוש שעות נסיעה ממדיסון, אני נזכרת שיש בכלל שחורים באמריקה. במדיסון לא רואים אותם כמעט, המעטים שחיים פה דחוקים בשכונות מסוימות בדרום העיר. בפעם הראשונה שלי בניו יורק הייתי המומה לגלות שלא בכל מקום באמריקה יגידו לך סליחה אם ידחפו אותך בטעות ברכבת; ובכלל, ניו יורק היא לא דוגמא לכלום והיא דוגמא להכל. ראיתי שם אנשי עסקים בחליפות אפורות יושבים ולוחצים ידיים לסגירת עסקה בתוך מזללה מקסיקנית זולה שישבו בה פועלים עם קסדות צהובות על הראש כל משך הארוחה; ראיתי שם אישה יפיפייה בעקבים ותכשיטים יקרים ומעיל פרווה קונה שווארמה מעגלת אוכל תוך כדי שהיא בוכה בטלפון ברוסית, ושני הילדים שלה עמדו לידה ושתקו; ראיתי שם יותר מפעם אחת כמעט-דריסה של הולך רגל שחוצה באור אדום ברמזור; ראיתי מלא חתיכים שכולם התגלו כדוברי איטלקית ברגע שהתקרבתי; ראיתי עובדים זרים שמציעים במבטא כבד טיולי עגלות בסנטרל פארק, וצ'ולה מפרו שמחופשת לאנה מפרוזן בטיימס סקוור, היא הורידה את המסכה ואני חשבתי שיכול להיות שהיא מרגישה בנוח בתחפושת בגלל הפונצ'ו. בניו יורק ראיתי ברחוב אנשים מכל הסוגים ועבדתי בלשים על כל אחד תווית: הנה היפסטר, הנה מליאן, הנה יהודי. אפילו החנויות בניו יורק היו שונות, כמעט לא הכרתי את הרשתות ברחוב, הן היו אחרות מאלה שיש בוויסקונסין.
"סטפני אמרה לי שבוויסקונסין אני לא נחשבת לבנה"
מדיסון היא עיירה קטנה והיא בטח דומה מאוד לעיירות קטנות אחרות ברחבי ארצות הברית, אבל גם היא בעצם לא ממש מייצגת. "מדיסון היא ממש יוצאת דופן", טל אומר לי, "אני לא יודע אם יש עוד מקום בארצות הברית בו אפשר למצוא פרופסור בעל שם עולמי בתחומו ובמרחק של עשרים דקות נסיעה ממנו להתיישב בבר של רדנקים שלאף אחד מהם אין תואר ראשון". אנחנו לא מכירים לעומק את הרדנקים האלה, אבל אנחנו רואים אותם הרבה: בשבת הלכנו לקרקס שהגיע העירה, והם הגיעו מכל החוות שלהם ומילאו את כל היציעים. "תסתכלי", טל אמר לי, "את לא יכולה לזהות שאנחנו לא שייכים לכאן. אני לבוש בדיוק כמו כל הגברים באולם, בג'ינס וחולצה משובצת ויש לי כובע עם הדפס הסוואה וילדים בלונדיניים. את יודעת מי הורס למשפחה שלנו את המופע הוויסקונסינאי שלה? את, כי את לא קוקייז'אן כמונו עם השיער הכהה שלך".
"לפני חודשיים הייתי אומרת לך שאתה מפגר, אבל זה נכון", אמרתי לו. "סטפני אמרה לי שבוויסקונסין אני לא נחשבת לבנה. הייתי בהלם מזה, אמרתי לה תסתכלי על הזרוע שלי, אני בהירה בדיוק כמוך! אבל היא הסבירה לי שלא, בגלל שיש לי שיער שחור מבחינת האנשים פה אני לא 'עוברת' כלבנה. ומאז באמת התחלתי להסתכל מסביב ולשים לב שאין כאן נשים עם שיער כהה, רק המהגרות, או היהודיות".
בתוך מדיסון עצמה האנשים נראים אחרת מאנשי ויסקונסין. זו עיר בועתית לגמרי, עיר אוניברסיטה ליברלית שכלואה בתוך מרחבים של שדות תירס, ובכל זאת גם המדיסונאים לבנים כמעט כולם: כל הגברים במשחקיית הטרמפולינות בשבת בבוקר לובשים טישירט, דגמ"ח קצר וכובע מצחייה לא בדוגמת הסוואה, וכל הנשים לובשות בגדי חדר כושר ונעלי ספורט. זו עיר ליברלית, אבל אין בה כמעט שום גיוון תרבותי ובאופן כללי כמעט שום גיוון. בתחבורה הציבורית בסן פרנסיסקו הכריזה הייתה מוקלטת בארבע שפות שונות, והמארחים שלי הכינו אותי שבכל נסיעה אני עומדת להיתקל לפחות באיש אחד ערום או מטורף. במדיסון הסנסציה הכי חמורה שיכולה לקרות בתחבורה הציבורית זה אם נוסע ירד מהאוטובוס ולא יגיד "תודה" לנהג.
תמיד תהיה לנו "וולגרינס"
והנה מה שראיתי כשעמדתי עשר דקות בצומת של הרחובות קסטרו ומרקט בסן פרנסיסקו: שלושה גברים בני שבעים עומדים חבוקים במעבר החציה, מחכים שהרמזור יתחלף, כל אחד מהם מניח את היד שלו על התחת של זה שלידו; גבר עם כיפה צועד יד ביד עם גבר שנראה לטיני, לא שיש לי דרך לדעת שהוא לטיני, אולי זה גזעני להגיד, אבל הוא נראה לטיני; חנות עם השם המגניב "Hot Cookie" שמציעה עוגיות טריות (רובן סטנדרטיות, סוג אחד בצורה של זין) בכוך קטנטן וריחני שעל כל הקירות שלו תמונות של גברים ונשים בתחתוני טנגה אדומים.
"מדיסון לא באמת כזו ליברלית כמו שהיא עושה מעצמה", אמרתי לנמרוד, המומחה שלי לאמריקה, כשחזרתי.
"טוב, סן פרנסיסקו גדולה פי 5 לפחות ממדיסון", הוא ענה, "והאזור הזה היה ועדיין נחשב לאזור ספר. עד 1,900 זה היה פרויקט להגיע לקליפורניה – עוד לא היו רכבות ולא הייתה תעלת פנמה, והדרך הכי מהירה לחוף המערבי הייתה בסירה מסביב לדרום ארגנטינה. זה היה מקום שבחורים צעירים יצאו אליו בחיפוש אחרי כסף, במכרות זהב, בחטיבת עצים וכאלה, וזה היה גם מרוחק משאר העולם וגם היו שם כמעט ורק גברים מכל רחבי העולם, אז התבססה שם מסורת מאוד סובלנית לתרבויות שונות, דתות, גזעים, הומוסקסואליות".
"ופה?" שאלתי אותו.
"פה זה אזור חקלאי מנומנם בלי הגירה מאסיבית", הוא אמר. "באיזה שהוא שלב בנו במדיסון את האוניברסיטה, ואז התגבשה מסביבה אוכלוסייה יותר מלומדת וליברלית, כמו בהרבה קולג' טאונס אמריקאיות. אבל בסופו של דבר מדיסון היא 60 קילומטר מרובע שמוקפים ב'אלבמה עם מבטא צפוני'. או כמו שהאמריקאים אומרים, יש liberal ויש Midwest liberal. זה כאילו ליברל מינוס".
"מה זאת אומרת?" לא הייתי בטוחה שאני מבינה.
"זה הכל יחסי", הוא הסביר. "מדיסון אולי יותר פתוחה וליברלית ביחס לוויסקונסין, אבל היא עדיין חלק ממנה, וזה עושה אותה הרבה-הרבה יותר שמרנית מהחוף המערבי. זה לא פורטלנד, ניו יורק או סן פרנסיסקו, ובטח שלא ברקלי או יוג'ין. מדיסון מדורגת מספר 34 מ-237 הערים הכי ליברליות, וסן פרנסיסקו מדורגת במקום התשיעי. ויסקונסין היא מדינה של ערים קטנות, קהילות סגורות ומבודדות מבחינה גיאוגרפית ותרבותית. אין כאן אוכלוסיות גדולות של מהגרים, הגיוון הכי גדול שתמצאי הוא בין המהגרים מגרמניה של 1850 והמהגרים מגרמניה של 1884. אין כאן, למשל, תנועה חזקה של צמחונים או טבעונים. מגדלים פה בשר. בוויסקונסין יש ארבע פרות על כל בן אדם".
קצת לפני שעזבתי את סן פרנסיסקו נכנסתי לחנות דיסקים עצומה. בכניסה שלה הראתה לי המארחת שלי חדר, שבתוכו יושב רופא שאם משלמים לו 30 דולר ואומרים לו שכואב לך הגב, הוא רושם לך גראס רפואי. ממש עכשיו מכירת מריחואנה הפכה לחוקית בקליפורניה, אז בעצם כבר לא צריך את זה יותר, אבל ככה זה היה עד לפני כמה שבועות.
"גם במדיסון מסתובבים ברחובות ומריחים גראס?" היא שאלה אותי.
"רק ברחוב מסוים ובשעה מסוימת, לא כמו פה בכל מקום", אמרתי. "בגדול מדיסון שונה מסן פרנסיסקו כמעט בהכל. מזל שבשתיהן יש וולגרינס".
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com