ככל שהדיבור על נסיעה לפוסט דוקטורט בחו"ל התקדם, התגבש גם היעד: מדיסון, ויסקונסין. "זו עיר קטנה, האוניברסיטה מצוינת", טל ידע להגיד לי. את השאר גיליתי לבד. ברגע שהתחלתי להגיד לאנשים שהיעד שלנו הוא ויסקונסין, התגובה הראשונה הייתה "היי, זה ממופע שנות השבעים", והשנייה "אוי. נורא קר שם".
הגענו הנה באוגוסט, והיה נדמה לי שכבר בשיא הקיץ האנשים מתחילים לדבר ולהתכונן לחורף. בכל מקום שאלו אותי אם זה יהיה החורף הראשון שלנו בוויסקונסין, וכשאמרתי שכן ספקו כפיים. היו לי מלא פחדים ומלא שאלות: כמה קר? כמה פעמים בחורף בערך יורד שלג? איך נוהגים בשלג? איך מלבישים את הילדים? האם אני צריכה שיהיה לי בהישג יד חומר מיוחד שמפשיר נוזלי מנוע? עדי, חברה ישראלית שחיה פה כמה שנים, ענתה לי בסבלנות. "החורף פה קשה, אבל זה פשוט דורש התארגנות. בקור כזה צריך לצאת רבע שעה מראש להתניע את הרכב, לגרד מהזגוגיות קרח ולפנות את השביל משלג אם יש. את הילדים מלבישים בביגוד טרמי, מעליו מכנסי שלג, מגפי שלג, עוד שכבה של חולצה חמה וכמובן מעיל, כפפות וכובע".
"כל זה בשביל לעבור מהבית לאוטו?" נחרדתי.
"ממש לא", צחקה עליי עדי, "זה ביגוד ליציאה, כשרוצים להשתובב קצת בשלג. בימים קרים מאוד עדיין מומלץ לצאת החוצה לפחות פעם אחת ביום, במינוס עשרים מעלות צלזיוס אפשר להיות בחוץ עד חצי שעה".
מי רוצה להשתובב בשלג? אני שונאת את זה. בארץ כשיש שלג נוסעים לסאסא לדשדש בחצי הסנטימטר העכור שיש בין האבנים, ואני ממצה תוך חמש דקות ומתה לעוף. כפות הרגליים קופאות, הכפפות נרטבות וזה נורא. החלטתי שלעולם לא נצא לשחק פה בשלג מיוזמתנו, אבל הלכתי וקניתי את כל הציוד לנו ולבנים ובסוף אוקטובר הייתי מוכנה לחורף שיבוא.
לשבור את הקרח
והוא בא, וכבר ביום הראשון של השלג הסתבכתי. בדרך לגן עם הבנים החלקתי עם האוטו ועשיתי סיבוב של מאה ושמונים מעלות באמצע הכביש. "וואו, אמא, את עשית משהו שאסור!" נבו היה הראשון שהצליח לדבר אחרי שהרכב נעמד. אני הרמתי את העיניים שלי ישר לתוך העיניים של הנהג של הרכב שנסע מאחורי, שהספיק לעצור ועכשיו הסתכל אליי במבט סבלני והמתין שאחזיר את האוטו לכיוון הנכון של הנסיעה. "הרגשתי שאני פיטר פן ואני עף!", ניצן הוסיף. "אני שמחה שאתם שמחים, ילדים", אמרתי, אבל הייתי מטולטלת עד עמקי נשמתי: מה אם זה יקרה לי בכביש עם נתיבים לשני הכיוונים ובלי שטח הפרדה בנוי? מה אם תיכנס בנו מכונית אחרת? לא הספקתי להירגע, והתחפרנו בשלג בכביש הגישה לגן.
ההתחפרות לא הייתה מסוכנת, איש זר יצא מהאוטו שלו ודחף אותנו החוצה, חניתי בצד הכביש וצעדנו אל הגן ברגל. בדרך חזרה הביתה תרגלתי נהיגה בתנאי קיצון כשהשמשה הקדמית של הרכב התכסתה שוב ושוב בשכבה של כפור שהסתירה לי את שדה הראיה (כשהפעלתי את הנוזל של הווישרים כדי להמיס את זה זה רק נהיה יותר גרוע), ואחרי כמה ימים גם למדתי שיש כבישים צדדיים שמפלסת השלג לא מגיעה אליהם או שמגיעה מאוחר מדי, והשלג שנערם עליהם משתטח בינתיים מתחת לגלגלי המכוניות ופשוט הופך לשכבת קרח עבה ומטונפת שדבוקה אל הכביש במשך שבועות. "אני באנטארקטיקה, אני נוהגת באנטארקטיקה", אמרתי לעצמי בקול רם יום אחד כשנסעתי בתוך שדה ענקי ולבן ללא גבולות של נתיבים או מדרכות בלב העיר.
באחד הימים של סוף דצמבר הגננת של ניצן הושיטה לי את מגפי הגשם שלו ואמרה לי שאני יכולה לקחת אותם הביתה כי הוא לא יזדקק להם יותר. "אבל דצמבר", אמרתי לה בפליאה, "לא יהיה יותר גשם? לא תצאו יותר לטייל בשלוליות?"
"לא", היא הסתכלה עליי ברחמים, ואז הסתכלה אל הלובן שבחלון, "זהו, ככה זה יהיה מעכשיו עד אפריל. רק שלג".
לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שהשאלה "יורד אצלכם שלג?" היא לא שאלה רלוונטית. השלג לא חייב לרדת כדי להתקיים; הוא פשוט פה, כל הזמן, מדצמבר ועד אפריל. הוא יכול לרדת שלוש פעמים בשבוע או פעם בשבועיים, זה לא משנה. הוא לא נמס. כבר יותר מחודשיים שאנחנו חיים בעולם שחור ולבן, ולמרות שזה נשמע מדכא, זה ממש-ממש יפה. לא ידעתי שיש כל כך הרבה סוגים שונים של משטחי שלג: יש שלג רך ושלג קשה, שלג רטוב ושלג יבש, שלג חלק ושלג טובעני, שלג קמחי ושלג קרחי. ויש שלג מנצנץ שנראה כמו ערימות של פאייטים לבנים, וזה כל כך מושלם ומתמשך על כל המשטחים עד האופק ואני רק רוצה לצלם את זה כל הזמן, אבל כל התמונות יוצאות לי מעפנות ובכלל לא מצליחות להעביר את המראה.
גיליתי גם שלצאת להשתובב בשלג זה הדבר הכי כיפי בעולם. לוקח לנו חצי שעה להתלבש ולהלביש את הבנים, אבל אז אנחנו יוצאים למסעות אל הקוטב הצפוני, נבו וניצן יושבים על מזחלות עם חניתות וצדים לוויתנים על האגם הקפוא וכולנו חוזרים הביתה עם אפים אדומים ועיניים נוצצות.
אולי בשנה הבאה תגלי מה זה חורף
כמעט אף פעם לא קר לי פה. בישראל היה לי הרבה יותר קר בחורף. בתוך הבית אנחנו חצי ערומים מרוב שהוא מבודד ומחומם (בישראל לא בונים בתים מבודדים כי זו ארץ חמה, ולכן תמיד קפוא בהם). כשאני יוצאת אני מתלבשת כמו שצריך, יש לי טייץ טרמי מתחת לג'ינס, שתי שכבות של גרבי צמר ומעיל מפוך אווזים (בישראל יוצאים עם ג'קטים ולא עם מעילים, ברור שקר). כשהטמפרטורה יורדת מתחת למינוס 22 מעלות צלזיוס זה באמת לא נעים להיות בחוץ: אם כפות הידיים חשופות הן כואבות מיד, אחרי דקה מרגישים כאילו האף הולך ליפול, אחרי חמש דקות הפנים שורפות ובאיזה שהוא שלב האוזניים מתחילות להלום. במינוס 25 ניצן התחיל לבכות בזמן ההליכה הקצרה מהאוטו ועד לדלת של הגן; אבל האמת היא שמי שחי בין הבית-לאוטו-לגן-למשרד יכול להעביר חורף שלם כמעט בלי לסבול מהקור. בעשר השניות שלוקח לי להגיע לאוטו (המחומם רבע שעה מראש) אני אפילו לא טורחת ללבוש כפפות, גם לא במינוס עשר.
"את לא סובלת מהקור? חוכמה גדולה. אין פה חורף השנה בכלל, בקושי יורד מתחת לאפס מעלות צלזיוס", עדי אומרת לי בבוז. "לפני שנתיים במינסוטה הטמפרטורה לא עלתה על מינוס 15 כמעט שלושה חודשים. אולי בשנה הבאה תגלי מה זה חורף באמריקה". אני מסתכלת מהחלון, בחוץ שבת שמשית ויפה של שתי מעלות, בצדי הכבישים יש שלוליות ענק מהשלג שמפשיר מהחום. מזל שמגפי הגשם של הבנים בבית ולא בגן, אפשר לצאת לטיול שלוליות.
3 דברים שלא ידעתי על חורף אמיתי
לפתית כפור באמת יש צורה כזו כמו האייקון. זה יכול לבוא בתצורת שלג מהשמיים או כפור על הזגוגית של המכונית ובדרך כלל זה ייראה די דומה לצורה המפורסמת, אולי קצת פחות סימטרי.
בחורף באמריקה יש טונה חשמל סטטי. לא הבנתי עדיין אם זה היובש או השטיחים מקיר לקיר, אבל השיער של הבנים עומד כל הזמן וכבר מזמן התרגלתי לזרמים ולפיצוצים הקטנים כשאני נוגעת בהם. לילה אחד אפילו ראיתי דרך השמיכה הלבנה של נבו תנועה של כתמים כחולים, נשבעת, ואני יודעת שלא חלמתי כי אחר כך שיחזרתי את זה במצב ערות וזה קרה שוב. פחדים.
לא משאירים בקבוק מים באוטו בחורף. בבוקר בדרך לגן הבנים צמאים אבל אין מים, הבקבוק היה כל הלילה באוטו ויש בו גוש קרח.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com