בשבוע הבא אני אהיה בת 36. זה לא מספר עגול שמשמעותי לציין אותו באיזה אופן, ובטח לא גיל מספיק מתקדם שדורש התרפקות על העבר. אבל זה בדיוק הקטע, שפתאום קלטתי שהעבר שלי מתרחק ממני בהדרגה כמו מים רותחים מסביב לצפרדע בסיר, ובלי שאני שמה לב זיכרונות הילדות שלי מתחילים להיות קשים להשגה.
בסיפורים שאני מספרת לבנים לפני השינה יש את הז'אנר שנקרא "עליי כשהייתי ילדה". בהתחלה זה היה חצי בצחוק, כי מי ישמע כמה מזמן הייתי ילדה, זה לא הסיפורים בשחור לבן של סבא נועם על ילדים מנומשים ויחפים עם גופיות לבנות ומכנסיים קצרים מדי, שמסתובבים לבד ברחבי המשק בלי השגחה כי מי חשב אז על בטיחות. אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על זה שאמנם הסיפורים שלי הם בצבע, אבל יש עליהם פילטר כתמתם כזה של אייטיז וגם בהם יש ילדים עם מכנסיים קצרים מדי, ובעצם גם הילדות שלי היא בשביל נבו וניצן תקופה רחוקה ומוזרה ולא מוכרת. בטח כשאני מנסה להסביר להם למה לא ישנתי בלילות בבית של ההורים שלי.
ארומה של הרפתקה מסוכנת
בשבוע הבא אני אהיה בת 36 ופתאום מתחיל להיות לי דחוף לאסוף את הזיכרונות האלה. אני נחשבת בחבר'ה לזו שזוכרת הכל, אני זוכרת מילה במילה שירים מפגרים שהיינו ממציאות, או שמות של כל מיני ילדים שהגיעו לקיבוץ לשנה ועזבו בעקבות אביהם הרופא השכיר או אמם הגננת. אבל בזמן האחרון, כשאני מנסה לצלול אל הימים ההם ולראות עוד ועוד תמונות, אני מגלה שהמאגר מוגבל. כמו שזוכרים אירוע מגיל חמש בגלל תמונה שיש באלבום, וכבר לא יודעים אם זוכרים באמת או רק בגלל התמונה, ככה אני כבר לא בטוחה אם אני באמת זוכרת את הזיכרונות שלי או פשוט זוכרת את הסיפורים שסיפרתי בימים שעוד זכרתי.
אני כן זוכרת ממש טוב ריחות, למשל את הריח של המקלט שהיינו יורדים אליו לפעמים לתרגולת. היו בו מיטות בשלוש קומות, כדי שלכל הילדים יהיה מקום. התרגולות היו כיפיות, היינו יורדים במדרגות עם הריח הטחוב, יושבים שם שעה או ארבע שעות, בתור ילדה בת שש לא באמת יכולתי לדעת, ומשחקים או נחים או לא יודעת מה עשינו שם, ואז עולים בחזרה. למקלטים היו דלתות חירום שסולם היה מוביל אליהן מבפנים, ואם היית מטפסת בו ויוצאת החוצה דרך דלת החירום היית מוצאת את עצמך באמצע משטח בטון חשוף לשמש או בתוך סבך שיחים מאחורי הגן, והיה לוקח לך שניה להבין איפה את נמצאת. במעברי החירום האלה הריח של המקלט היה חזק במיוחד, מרוכז, עם תוספת ארומה של הרפתקה מסוכנת.
אין לי שריטות או טראומות מהילדות בגבול הצפון. מגיל צעיר מאוד הכרתי תרחיש לפיו מחבל חודר דרך הגדר ונכנס לקיבוץ, אבל אני לא זוכרת שפחדתי. באופן כללי אני זוכרת את הילדות שלי לטובה, והיא גם לא נראית לי חריגה. אני קולטת שהיא נשמעת אקזוטית רק כשאני מספרת עליה לחברים העירניקים שלי, שהכרתי רק בצבא ואחר כך באוניברסיטה. פתאום אנחנו מגלים שבזמן שהם היו רואים ששטוס בערוץ הילדים, אני הייתי מנקה כלובים של עיזים.
בחורף היינו לובשים חליפות טרנינג או חולצות פלוש, בקיץ מכנסיים בגזרת תחתונים וגופיות לבנות עם דוגמאות של סירות או עוגנים או גלים. בימי שישי היו לנו שמלות שפשקה התופרת תפרה מבד סינטטי וקשה, ולכל ילד הייתה חולצה לבנה רקומה וחגיגית שהייתה שמורה ליום אחד בשנה – סדר פסח. כל הבגדים שלנו היו מסודרים בתאים מצופים פורמייקה בחדר שנקרא "חדר המטפלת" בבניין של הכתה שלנו. בתחילת כל עונה המטפלת הייתה לוקחת כל ילד, מודדת איתו את כל הבגדים שלו מהעונה הקודמת ורושמת מה חסר במקום מה שכבר היה קטן: שלושה מכנסיים, שתי חולצות. אחרי שכל הרשימות היו מוכנות היינו הולכים לקומונה, שזה מחסן הבגדים, ומודדים לפי המידה שלנו ובוחרים עד שממלאים את המכסה. פעם בעונה גם היינו מקבלים בגד חדש: הייתה תערוכה של בגדים בחדר אוכל, שזה אומר שמחברים ביחד כמה שולחנות עם ציפוי פורמייקה, החיים שלנו אז היו עשויים מפורמייקה, ופורסים עליהם חליפות פוטר בכמה צבעים ועם כמה הדפסים של חיות, וכל ילד בחר את הצבע והחיה שהוא רוצה. זה נגיד משהו שאני זוכרת עד היום, שלרקפת הייתה חליפה סגולה עם ציור של דולפין, לאהוד שחורה עם ציפור דרור. לי היה קיפוד, אבל אני לא זוכרת באיזה צבע.
>>>בשבוע שעבר סיפרתי לכם על סידורים באמריקה<<<
על כל בגד היו מגהצים מבפנים פתק בצבע של הקבוצה, ועליו היו כותבים בטוש סימון את השם של הילד. על הבגדים שאמא שלי הייתה מביאה לי מברזיל היה כתוב במרקר "נועה פרטי". לא אהבתי ללבוש את הבגדים האלה, הם היו נורא מגונדרים ואחרים משל כולם, חצאיות עם מלמלות וקשירות בגב, ואני הייתי ילדה קיבוצניקית עם שיער קצר בתספורת פטריה במקרה הטוב, וקצר ממש עם שוונץ ארוך מאחורה (קראנו לזה "צמה") במקרה הרע. ארבעים שנה קודם לכן סבתא שלי הגיעה לקיבוץ והשליכה לנחל האסי את הפמוטים הכסופים שהביאה איתה מפולין, הזיכרון היחיד שנשאר לה מבית אבא. אני לבשתי את שמלות המלמלה בלי להתווכח, אבל התביישתי.
לכל ילד היו שני תאים לבגדים, שהיו מסומנים במדבקות לבנות: "נועה בוקר" ו"ונועה הקמה". את בגדי הבוקר לובשים במשך היום, ובגדי ההקמה הם לאחרי מנוחת הצהריים, להקמה, השעה שקמים. אז אוכלים לחם עם שוקולד או לחם עם מרגרינה ושוקולד או לחם עם אגוזן, ומשחקים בחוץ קלאס או מכשפה או משחקים שהיינו ממציאים לבד. בכתה ב' או ג' המצאנו את המשחק "היטלר": חצי מהקבוצה היו יהודים, חצי גרמנים, היהודים התחבאו והגרמנים חיפשו אותם, וכשמצאו היו צריכים לגרור אותם למתקן טיפוס גדול וצהוב בצורת חילזון שעמד בחוץ. היינו בני 8 או 9 וידענו מה זה היטלר, ואני זוכרת שהקפדנו לא להגיד בקול רם במה אנחנו משחקים כי ידענו שהוותיקים של הקיבוץ, שחלק מהם היו ניצולי שואה, יכולים להיפגע.
לספר כדי לא לשכוח
כשאני מספרת לנבו ולניצן "עליי כשהייתי ילדה", יש כמה סיפורים שהם אוהבים במיוחד. יש את הסיפור על איך הבהמות ברחו לי כשעבדתי במרעה: בכל יום בצהריים היינו עובדים במשך שעה, חלק בניקיון בכתה, חלק בספרייה, חלק במשק הילדים. שנאנו את התורנות במשק, כביכול, אבל האמת היא שזה היה כיף, כי במשק עבדו ביחד כל הילדים של כתות ג' עד ו' והיה סיכוי טוב שתהיי בצוות עם הבן הגדול שאת מאוהבת בו. אחרי החלוקה לצוותים כל צוות היה צריך להיכנס לכלובים של החיות ולקחת את הכלים המטונפים, לנקות אותם, לשים מים בכלי של המים ולחם רטוב וירק בכלים של האוכל. הלחם הרטוב היה בתוך חבית פלסטיק ענקית והיה לו ריח די מגרה, אבל הירק הגיע מהשאריות של הקילופים מהמטבח של החדר אוכל, איפה שהוותיקות יושבות ומקלפות ירקות לסלטים, ותמיד היה לו ריח עדין של חסה שמתחילה להרקיב.
אני בגדול פחדתי מכל החיות, ובמיוחד מהתרנגולות שהיו מאוד תוקפניות ולהיכנס לכלוב שלהן היה ממש נורא. בכתה ו' יכלתי סוף סוף לקבל את המינוי הכי יוקרתי, "המרעה", שזה אומר להוציא את העיזים והכבשים (שבכל אביב היו להם גדיים וטלאים מתוקים) לרעות בשטח הצמוד לכלובים, ואז פשוט לשבת במרחק בטוח ולחכות שהן יסיימו לאכול ולהחזיר אותן בסוף. לעיזים ולכבשים קראו "בהמות", וכשהגיע תורי לעבוד במרעה הן יצאו מהכלובים שלהן אבל במקום לפנות שמאלה הן פנו ימינה והתחילו לרוץ.
העדר רץ בכל הקיבוץ עד שאיכשהו הצלחנו להשיג אותו ולגרום לו להסתובב ולרוץ את כל הדרך בחזרה. מה שהיה מדהים זה שהם לא התפצלו ורצו לכל מיני כיוונים, הם רצו כולם ביחד. אחרי היום הזה פחדתי גם לעבוד במרעה.
אני מספרת לבנים שאנחנו לא היינו קוראים לאמא ואבא אם היינו מתעוררים באמצע הלילה. על הקיר במסדרון של בית הילדים היה אינטרקום, שמהצד השני שלו שמעה אותנו השומרת לילה שישבה בבית התינוקות והקשיבה לכל בתי הילדים. כשהיו תקופות מתוחות בגבול, היו פותחים בכל בית ילדים מיטת ברזל ואיזה אבא מסכן היה ישן שם בלילה בתורנות, קראו לו "הישן". אבל ברוב הלילות זה היינו רק אנחנו, ועד היום וזה לא נראה לי מופרע או מופרך, פשוט ככה זה היה.
אני מנסה להתאמץ ולהתרכז ולהיזכר בעוד דברים, אבל מה שקורה בדרך כלל הוא שאני מצליחה לראות את הזיכרונות שעליהם סיפרתי, וכל מה שברקע מסביבם יוצא מפוקוס והופך לבליל מרוח של רעיונות מותחלים או כמעט-מקומות או תחושה נורא מדויקת שלרגע אחד גורמת לי להרגיש שהנה, תפסתי משהו, נזכרתי, אבל ברגע הבא היא מחליקה ונעלמת.
ההחלטה שלי ליום ההולדת של השנה הוא להתחיל לרשום לעצמי זיכרונות, או לפחות אנקדוטות. אמנם 36 זה עדיין לא גיל שדורש התרפקות על העבר, אבל יכול להיות שאין ברירה. כנראה שעד עכשיו הרגשתי שהילדות הזו היא עדיין חלק ממני, כל כך קרובה וטבעית, קיימת ומובנת מאליה, ורק עכשיו אני מתחילה לקלוט שהיא נפרדת, היא מתרחקת ומתנתקת ממני והופכת לסיפור עצמאי, שחייבים לספר אותו שוב ושוב כדי שהוא ימשיך להתקיים.
שלושה דברים שקיוויתי לשנות ביום ההולדת הקודם שלי:
- פחות סוכר לבן – ירדתי מחצי כפית לכלום בקפה
- פחות גוגל טרנסלייט – לא משתמשת בכלל. לא כי אני שולטת באנגלית, ממש לא, עדיין גרועה. אבל לפחות גרועה בזכות עצמי ולא בזכות גוגל טרנסלייט
- יותר השקעה בימי הולדת של אחרים – משתפרת וממשיכה להתאמץ
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com