השלום מתחיל בתוכי

 "אני חושבת שהגיעו שכנים חדשים לדירה ממול!" אמרתי לטל בהתרגשות יום אחד בשבוע שעבר. "הלוואי הלוואי הלוואי שהם לא סינים".

"ראיתי אותם יוצאים בבוקר, הם סינים", טל אמר.

אנחנו גרים במעונות המשפחתיים של האוניברסיטה, וכולם פה כמונו – זמניים ומכל העולם. הדירה שמול הדירה שלנו עומדת כבר חודשיים ריקה, מאז שהמשפחה שגרה בה עזבה. לא הייתה לי סבלנות לראות מי תהיה המשפחה שתיכנס לגור במקומם.

ביום שהגענו הנה, לפני חצי שנה, הדלת ממול נפתחה, ובפתח עמד גבר מזוקן בכותונת בהירה. הוא סיפר שהמשפחה שלו מפקיסטן, ושאל אם אנחנו מסודרים עם ארוחת ערב ואם היינו רוצים להתכבד בשאריות של מנה מסורתית כלשהי (סירבנו בנימוס למרות שרצינו, כי זו התרבות שלנו, והוא בטח נעלב כי זו התרבות שלו). גילינו גם שיש לו ילד בגיל של ניצן בשם מוחמד, ושלאשתו קוראים אמנה והיא לובשת בורקה שחורה, כזו שרק העיניים מציצות ממנה.

הרגשתי כאילו זכיתי בפיס. שכנה עם בורקה? לא יכולתי לקוות ליותר טוב מזה בחיים החדשים שלי באמריקה. דמיינתי איך אמנה ואני נהפוך לחברות קרובות שקופצות לקפה זו אצל זו, תכננתי איך הם יזמינו אותנו לאכול אצלם צ'פאטי ודאל ואנחנו נזמין אותם לאכול אצלנו חביתה וסלט.

"כשנתקרב מאוד אחת לשנייה אני אשאל אותה מה היא חושבת על הדרת נשים", אמרתי לטל.
"היא תגיד לך שאת חיה בדיכוי אחר כי את צריכה להסיר שערות מהרגליים", טל ענה.
"לא נראה לי שיש לה תודעה פמיניסטית מספיק מפותחת בשביל להגיד דבר כזה, וחוץ מזה זה לא אותו הדבר", עניתי, אבל לא ידעתי להסביר לעצמי בדיוק למה.

אני רוצה לחזור הביתה ולספר איך נפלו כל המחיצות בינינו והכרנו בני אדם

נורא רציתי למצוא הזדמנות לדבר עם אמנה, אבל כשהייתי יוצאת לחצר והייתה עוברת אישה עם בורקה לא הייתה לי שום דרך לדעת אם זו היא כדי להגיד לה שלום ולפתוח איתה בשיחה. טל ואני ניסינו לשתף את מוחמד במשחקים של הבנים בארגז החול אבל הוא לא תיקשר איתנו, אולי בגלל שטל התעקש לפנות אליו בערבית כל הזמן והוא ידע לדבר רק פקיסטנית. יום אחד אמנה שמרה עליו ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות. חשבתי לספר לה שקראתי את "רודף העפיפונים" ואני יודעת משהו על החיים הקשים במחנות הפליטים בפקיסטן, אבל לפני שהספקתי היא כבר סיפרה לי שהיא דוגלת בחינוך ביתי, מכניסה הביתה רק אוכל אורגני וגם נתנה לי שם של רשת אמריקאית מומלצת לקניית מצרכים איכותיים ולא מהונדסים גנטית. היא הזמינה אותי להצטרף לשיעור קוראן שהיא מעבירה אצלה בבית לנשים מוסלמיות מהשכונה, וציינה שגם אם אני לא מתעניינת בקוראן אני מוזמנת לבוא ולשבת לקשקש איתן אחרי השיעור.

"אבל באיזו שפה אתן מדברות?" שאלתי.
"באנגלית", היא ענתה לי כמו שעונים לילד מפגר. "זאת אמריקה, אז השפה המשותפת שרוב האנשים כאן יודעים היא אנגלית". התפדחתי, אבל החלטתי שאני חייבת להצטרף לאחד המפגשים האלה. כמה הזדמנויות עוד יהיו לי בחיים לשבת לקפה עם פקיסטנית, מצרית ושתי טורקיות?

השבועות עברו, ולמרות שידעתי את היום והשעה הקבועים של השיעור ולמרות שהוא התקיים מדי שבוע בדלת שמול הדלת שלי, לא הלכתי אף פעם. לא הייתה לזה שום סיבה. באמת רציתי להכיר אותן. אבל בכל שבוע היה לי משהו אחר לעשות, פעם אחת דדליין לכתבה ופעם אחרת סידור דחוף מחוץ לבית, ובכל שבוע דחיתי את ההתמנגלות עם הנשים הזרות לשבוע הבא, ואז עברו חמישה חודשים והמשפחה של אמנה חזרה לאיסלאמבאד.

חיכיתי במתח למשפחה החדשה שתכנס לדירה הריקה. בכל פעם ששמעתי רעשים במסדרון קפצתי והקשבתי דרך הקיר, ניסיתי לזהות גרירה של מזוודות ושפה זרה שהיא לא סינית. הבנתי שזה לא שאני לא רוצה שכנים סינים, זה שאני ממש רוצה שכנים ערבים. ואם זה לא מתאפשר אז שלפחות יהיו מוסלמים. גם איראנים יהיו מעל לכל הציפיות שלי ואני מוכנה להתפשר אפילו על טורקים למרות שזה הרבה פחות אקזוטי אבל לא משנה, העיקר שיהיה משהו שאפשר לחזור איתו הביתה כמו כל ישראלי שחוזר משהות של מעל שנה בחו"ל ולספר איך כנגד כל הסיכויים נפלו כל המחיצות בינינו והכרנו בני אדם.

עם כל הכבוד לסינים ולתרבות העשירה שלהם, יש אותם כאן בכל מקום. שתי הדירות העליונות בבניין שלנו כבר מאוכלסות על ידי משפחות סיניות ובאופן תיאורטי אני יכולה להשיג שיחה עם אדם סיני בכל שעה ביום. אני לא אצליח להבין כמעט שום מילה ממה שהוא יגיד, וחוצמזה להתיידד עם סיני לא יגרום לי להתעלות נפש כמו חברות עם מוסלמי אמיתי; אם נבו וניצן ישחקו עם ילדים סינים זה לא יהפוך אותי להורה מתקדם שמגדל את הילדים שלו ללא סטיגמות וזה לא יהפוך את הבנים שלי לסמל של סובלנות וקידמה.

סלאם עליכום! אני שונאת את ביבי!

אחרי שהשכנות עם אמנה נגמרה בתחושת החמצה, כל כך קיוויתי שהשכנים החדשים יגיעו ממדינות הים התיכון בואך מרכז אסיה, וכל כך התאכזבתי לגלות שזה לא יקרה הפעם. ואז, לפני שבוע, ישבתי עם נבו וניצן בפינת היצירה במוזיאון הילדים כשפתאם המדריכה הצעירה שישבה לידינו פנתה אליי בעברית.

"אתם מישראל?" שאלה אותי, והוסיפה "גם אני". היא הציגה את עצמה בתור פאדילה מכפר כנא, וסיפרה שעברה עם ההורים שלה לאמריקה לפני חמש שנים. התנפלתי עליה עם מיליון שאלות והייתי מאוד חברותית וחביבה, אבל כשסיפרתי לטל על המפגש המרגש הוא אמר שאני נוראית.

"את מבינה שזה שאת כל כך נחמדה אליה רק כי היא ערביה זה גזעני, נכון?" הוא שאל אותי.
"אני רוצה שהיא תדע שלא כל הישראלים רעים ומגעילים ושונאים ערבים", עניתי.
"את כזאת שמאלנית פאתטית, נופלת לזרועותיו של כל ערבי שאת פוגשת בחו"ל, בטח גם פנית אליה ואמרת לה 'סלאם עליכום!' ומיהרת לעדכן אותה שאת שונאת את ביבי", הוא אמר לי בבוז. הוא צדק, כבר בתור ילדה הייתי רואה איך בכל פעם שטיילנו בחו"ל ההורים שלי הכי התרגשו לפגוש ערבים. זה היה לפני עשרים שנה כשאבא שלי גילה שהאדם שמחכה איתנו למעלית במלון באיטליה הוא במקור מלבנון, והקריאה שלו במבטא ישראלי כבד - "נייבורז!" הפכה מאז לבדיחה שגורה אצלנו בבית.

חשבתי על זה קצת והבנתי שגם אני, בדיוק כמו אבא שלי, שואפת בכל מפגש כזה להגיע לרגע הקתרזיס בו שני הצדדים מודים בחיוך אנושי וחם שכולנו, בסופו של דבר, אנשים פשוטים שרק רוצים לחיות בשלום, ואלה הם רק ראשי המדינות והגנרלים שלנו שמחפשים להילחם כל הזמן. אחר כך נשתמש ברגע המכונן הזה גם כטיעון, כי הנה, עובדה שלא כל הערבים שונאים אותנו, תראו את הלבנוני שפגשנו באיטליה שהסכים איתנו שהאנשים הפשוטים וגו'. אבל הרבה פעמים אני מגלה שהצד השני לא רק שאינו עוין, אלא בכלל לא מגלה שום עניין מיוחד בישראליות או ביהדות שלי. אמנה הייתה די אדישה אליי, וגם פאדילה מכפר כנא לא נראתה כאילו המפגש עם הישראלים מטלטל אותה באופן שהייתי מצפה.

אולי אנסה בכל זאת עם הסינים. אין בין העמים שלנו אמנם שום סכסוך היסטורי שחברות פרטית של שתי משפחות תוכל להאיר בתקווה, ויכול להיות שהם בכלל לא יודעים מה זה או איפה זה ישראל. אבל הם יכולים להכין לי נודלס, ואני אכין להם טוסט עם אבוקדו. וכשנתקרב מאוד אולי אני אשאל אותם מה הם חושבים על עבודת ילדים.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר ההורים של נועה באו לבקר באמריקה

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"

• רילוקיישן