בקיץ, כשיוני אחותי באה לבקר אותנו במדיסון עם החבר שלה, ניסינו ערב אחד לצאת שלושתנו לבלות. קבענו בשמונה וחצי בערב בדאון טאון, ובשמונה שלושים ואחת הבנו שרוב המקומות שאנחנו חשבנו עליהם, משהו שבארץ היינו קוראים לו בר מסעדה או קפה בר, לא פתוחים הרבה אחרי תשע. חסרי כל היכרות עם סצנת חיי הלילה של העיר, הסתובבנו ברחוב וגילינו שביום ראשון בערב אפילו הברים סגורים. אחרי הרבה שיטוטים נכנסנו לפאב חצי ריק וניסינו להבין אם בכלל פתוח: חבורת האנשים שהצטופפה סביב אחד השולחנות נראתה כל כך בבית, שהתלבטנו אם אלה לא העובדים.
"זה ערב סגור לאנשים מהתעשייה", אמר לנו המלצר שניגש אלינו. "אז אני צריך שלפחות תגידו לי שאתם עובדים בתעשייה". בהתחלה לא הייתי בטוחה לאיזו תעשיה הוא מתכוון, מבחינתי "התעשייה" זו תעשיית הבידור אבל יש גם את תעשיית המוזיקה ומבחינת רפתנים, למשל, "התעשייה" זו בטח תעשיית החלב. אבל הוא התכוון לתעשיית חיי הלילה, ואני הייתי אישה בת 35 שיצאה לבלות וזה גרם לי להיות במוד של זרימה. "הא, אנחנו מלצריות והוא בעלים של דיינר", אמרתי למלצר, והוא חייך בחזרה והביא לנו שתיה וצ'יפס. אחרי שעתיים המקום התמלא בברמנים ומלצרים, שמתברר שליל ראשון הוא הערב היחידי בשבוע שבו הם יוצאים בעצמם לבלות.
"מה, יש מלא מסיבות", אמרו לי שליחי הסוכנות כשסיפרתי להם על האירוע. צעירים ממני כמעט בעשור, זוג בלי ילדים ועם המון קשרים לצעירים מקומיים, פתאום הם היו כל מה שרציתי להיות. "בסוף שבוע שעבר היינו בבר כזה של יפנים עם התפריט הכי הזוי בעולם, ויש את המסיבות קריוקי האדירות האלה בווילי סטריט, ואוי! יש את המקום הזה עם הפסנתרן, שהאנשים משלמים לו בשביל שינגן שירים שהם אוהבים, ואז לפעמים מתפתח מין קרב כזה למשל בין שתי קבוצות ספורטיביות וכל צד משלם לו יותר מהצד השני כדי שינגן את ההמנון שלו".
"קחו אותי אתכם", התחננתי, "קחו אותי למקום שבו משלמים לפסנתרן". הם הסכימו לקרוא לי בפעם הבאה שהם יוצאים, אבל אז הם נסעו לסופ"ש לכנס בוושינגטון ובסוף השבוע שאחריו אני הייתי בשיקאגו וככה עברו השבתות ושכחנו מזה.
דרוש: מרתף מטונף
אף פעם לא הייתי אשת חיי לילה ותמיד שנאתי ברים שיש בהם רק אלכוהול ואין ממש תפריט, ככה שאין לי מושג למה היה לי חשוב פתאום להכיר את עולם המסיבות של מדיסון ויסקונסין. אבל היו תקופות בתל אביב שהייתי הולכת לישון כמה לילות בשבוע עם תקרה שמסתובבת מעליי, והיו בהחלט ערבים שבהם הייתי יוצאת בלי לדעת איך או איפה הם יסתיימו, ופה בעיר הקולג' המנומנמת הזו תססו מסביבי ומתחת לפני השטח חיים סטודנטיאליים סוערים מאוד, ואני רציתי להציץ אליהם מתוך סקרנות ואולי קצת מתוך קנאה וגעגוע.
מה שהכי רציתי היה להיכנס למסיבה פרועה כזו כמו בסרטים, שחבר'ה עולים לחדרים בקומה השנייה להתחרמן. היה לי ברור שאני כבר הכי לא בגיל, אבל חשבתי שזו הזדמנות שלא תחזור, וקיוויתי שאני לא נראית כזו מבוגרת, יש מצב שאני עוברת בת 25, נניח, בלחץ. "את תמצאי מסיבה בלי בעיה", הבטיחה לי צעירה מקומית שסיימה קולג' לפני שנתיים. שמעתי כבר מכמה מקורות שאוניברסיטת ויסקונסין מדורגת כאחת ה'פארטי סקולס' הכי שוות באמריקה. "זה מוניטין שאוניברסיטאות בדרך כלל מנסות לחמוק ממנו", סיפרה לי הצעירה, "אבל פה במדיסון האוניברסיטה נחשבת לכזו שיודעים לשתות בה כמו שצריך וגם יודעים ללמוד בה כמו שצריך".
זה לא שאני יודעת משהו על חיי המסיבות העכשוויים של סטודנטים בישראל, אני כבר די הרבה שנים לא סטודנטית, אבל בכל זאת קיבלתי את הרושם שפה זה אחרת לגמרי. מותר לשתות פה רק אחרי גיל 21, ולכן – ככה הבנתי - הצעירים האמריקאים מתחילים לשתות יותר מאוחר מהצעירים בישראל, ובצורה מאסיבית יותר. "בתיכון לא שותים בכלל, כי קשה להשיג אלכוהול בגילאים האלה", סיפרה לי המקור שלי, "ולכן בקולג', כשהם בפעם הראשונה רחוקים מהבית, הסטודנטים פה משתוללים, יוצאים לברים עם תעודות זהות מזויפות ושותים במסיבות בצורה משוגעת. גם בבוקר שאחרי המסיבה קמים ל'קגס אנד אגס' – שזה אומר שמסיימים את חבית הבירה מאתמול ואוכלים חביתה".
קבעתי ביום שישי בערב עם חברה ויצאנו לחפש מסיבה בבית פרטי. במדיסון 5-7 סטודנטים שוכרים יחד בית פרטי עם שלוש קומות, ומסיבה במרתף של הבית יכולה להכיל אפילו מאה איש. "סיפרו לי שזה נראה בדיוק כמו שאנחנו מדמיינות, אשכרה מרתף מטונף עם צינורות חשופים ומכונות כביסה", סיפרתי לחברה שלי. החבר'ה שגרים בבית ומארגנים את המסיבה שוכרים חבית בירה, וכל מי שנכנס משלם 5 דולר ומקבל רד קאפ, כוס אדומה של שתיה חופשית. במסיבות האלה, ככה סיפרו לי, מוגשת כמעט אך ורק בירה מהחבית, ולפעמים גם Wop – מעין פונץ' כתום עם וודקה והמון סוכר, מאוד מתוק ומאוד משכר.
"נשמע שאת כבר יודעת הכל, אולי במקום לחפש מסיבה נלך לשבת באיזה בית קפה חם?" החברה הציעה.
"נראה לך?" עניתי, "אנחנו הולכות לראות איך הם מתחרמנים על הרחבה, קוראים לזה דנס פלור מייקאאוט. הבנתי שמתנשקים פה חופשי וממש מהר, לפעמים עם יותר מפרטנר אחד בערב. האמריקאים מגיעים לקולג' בלי הרבה ניסיון מיני, אז כמו עם האלכוהול, גם בתחום הזה הם משתוללים. אצל בנות קוראים לזה 'טו סווייפ יור וי קארד', יעני לגהץ את הכרטיס. האמריקאית שדיברתי איתה סיפרה לי שחברה שלה הגיעה לקולג' בתולה, ואחרי שנה כבר היו לה 20 פרטנרים. האמת שזה נשמע קצת דומה לאיך שאני הייתי לפני ואחרי שגרתי בתל אביב".
התחלנו להתקדם בנתיב אסטרטגי לפי המידע שקיבלתי ולחפש מסיבות. היינו אמורות לשמוע אותן, או לראות עדרי סטודנטים מצטופפים ליד חצרות עם כוסות פלסטיק אדומות, אבל לא מצאנו שום דבר כזה, ואחרי שעתיים בערך הכרזנו על הערב ככישלון. או שהמודיעין שלי היה תקול, או שעולם המסיבות של בני ה-18 מתקיים במימד מקביל, כזה ששתי נשים בנות מעל שלושים לא יכולות אפילו לראות אותו, בטח שלא לחדור לתוכו.
אז שיהיה חדר פרטי במסעדה
"איפה מבלים פה אנשים בגיל שלנו?" שאלתי את כל החברות האמריקאיות שיש לי במדיסון. "אנחנו יוצאים לפעמים למסעדות עם חברים", ג'ס אמרה לי, ורייצ'ל הוסיפה אותי לקבוצת פייסבוק של 80 נשים מהקהילה היהודית. "כשהגעתי לעיר לפני חצי שנה הוסיפו אותי לקבוצה, ופעם בחודש קובעים שם גירלס נייט אאוט", אמרה לי. "אני הייתי רק פעמיים, בכל פעם היינו איזה שש נשים, לא הכרתי אותן קודם. היה מאוד נחמד".
"אני לא יוצאת", אמרה לי סטפני, "לפעמים אחרי שאני מופיעה אנחנו הולכות יחד כמה בנות מהלהקה של הריקודי בטן לאכול משהו, אבל לא משהו מיוחד. אנחנו קמות בשש בבוקר לילדים, בתשע בערב כבר מתות. למי יש כוח?".
התעקשתי שנצא שתינו ערב אחד, וסטפני הציעה להיפגש בסושייה. כשהגעתי לשם כמה דקות אחריה, המארחת הובילה אותי לחדר פרטי. פתחתי בחשש את הווילון ומצאתי את סטפ יושבת שם עם כוס יין, מחכה לי.
"את הולכת להציע לי נישואים?" שאלתי אותה במבוכה. אף פעם לא ישבתי בחדר פרטי במסעדה, בטח שלא לבד עם עוד אישה. בהתחלה חשבתי שזה קצת מוזר, אבל אחרי שלוש שעות של יין וחפירות על כל נושא שבעולם החלטתי שזה קונספט מגניב מאוד. אחרי שנפרדנו המשכתי בסיבוב הברים שלי: קבוצת החברות הישראליות קבעה במקרה יציאת בנות לאותו הערב, ולמזלי עם סטפני נפגשתי בשש ויכולתי להספיק למשמרת השנייה איתן בתשע.
"את שיכורה? את נחמדה כשאת שיכורה", לירון אמרה לי כשהצטרפתי אליהן בבר גדול, אחד מתוך רשת מקומית שכנראה מהווה את האופציה המובילה בעיר למקום בו אפשר לשבת ולאכול ולשתות גם אחרי תשע בלילה. פתאום הבנתי למה הייתה לי תחושת ריחוף מוזרה בדרך לכאן, שיט, נהגתי שיכורה על ההיי וויי. זה כמובן היה מאוד לא אחראי, אבל היה לי כיף להרגיש לרגע צעירה שחיה על הקצה; ובלי קשר, ערב הבנות היה מעולה. קשקשנו מלא, דיברנו על פוליטיקה ועל ישראל ועל אמריקה ועל אוכל ועל בתים, והחלטנו שבטוח עושים את זה שוב, כי זה חשוב, כי צריך קצת לצאת ולהתאוורר מדי פעם.
חזרתי הביתה בחצות ועד שנרדמתי היה כבר אחת בלילה, ולמחרת קמתי בשש וחצי וזה היה יום אבוד. הרגשתי ממש רע, לא יכולתי לעבוד או להתרכז בכלום, הייתי עצבנית ואומללה וחלשה. ערב הבנות הכפול שלי היה ממש כיפי, אבל המחיר היה גבוה מדי.
"אמא, גם היום את יוצאת לבילוי?" נבו שאל אותי לפני שהלך לישון.
"לא מתוק שלי, אני לא הולכת לשום מקום", עניתי לו, מסדרת לעצמי כרית על השטיח לרגלי המיטה שלו. "היום אני לא הולכת לשום מקום בכלל".
שלוש עצות שאני נותנת לעצמי בנושא חיי לילה
- לנסות לצאת קצת יותר מוקדם. במקום לקבוע בתשע או אפילו בשמונה, צריך להתחיל לצאת בשש, כמו שהאמריקאיות עושות. הבעיה היא שכולן מרחמות על הבעלים שלהן, "יהיה לו קשה להשכיב לבד", למרות שהן אלף פעם משכיבות לבד או משכימות לבד או בערך מגדלות את הילדים שלהן לבד.
- לבחור אופציות יותר הולמות לגילי. ערב אחד הצטרפתי למעגל נשים של הקהילה היהודית המקומית. הייתי בין הצעירות אמנם, אבל הרגשתי שזה בילוי שמאוד מתאים לי: היה שם אוכל ביתי טעים מאוד, סמול טוק מנומס, תוכן תרבותי חצי-מעצים ולקינוח פונדו שוקולד נפלא. ייתכן שאלך גם למפגש בחודש הבא, בביתה של גולדי קדושין.
- לפעמים פשוט לא ללכת. בפעם השנייה שהייתי אמורה לצאת עם יוני והחבר שלה, יצאתי בשעה תשע מהמקלחת ואמרתי להם: "תקשיבו, תלכו ותעשו חיים, חשבתי על זה ובאמת הדבר שאני הכי רוצה עכשיו בעולם זה ללבוש פיג'מה ולצפות בסדרה שלי וללכת לישון, ופעם אחת בא לי להגשים לעצמי חלום ולבחור באופציה הזו. אני יודעת שעכשיו לא בא לי ללכת וכשאני אהיה שם אני אהנה, אבל אני רוצה ליהנות עכשיו", והם הלכו ואני עשיתי את מה שאני עושה כל ערב, אבל בערב הזה זה הרגיש כל כך הרבה יותר כיף.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com