טוב, אתם מתים. יש לי סטארט אפ מטורף וכדאי מאוד שתשבו לפני שאני פורשת אותו בפניכם. אבל תזכרו – אתם חתומים על סודיות. זה הולך ככה: יום הולדת לילדה בת 5. לוקחים חטיפים – שופכים לצלוחיות. מנפחים בלונים ותולים בין שני עצים בגן שעשועים כמה שיותר קרוב לבית. עוטפים חבילה עוברת עם משימות (זה משחק חברתי כזה שאשמח לפרט עליו בהמשך), ומזמינים את מי שרוצים. נותנים להם לרוץ, לשחק, להתגלש, להתנדנד, מאכילים אותם קצת בג'אנק (נעבוד ונשדרג את זה לקראת האקזיט), ולקינוח – מזמינים להם נניח פיצות ומסיימים עם עוגה כזאת עגולה, שעליה נרות שצריך לכבות. וזהו.
אה, שיט. פתאום קלטתי שככה בדיוק העברתי כל חגיגות ימי ההולדת שלי בילדותי ולא יצאתי מצולקת או מבוישת או מתוסכלת. נו, טוב - אז סטארט אפ ששווה מיליונים לא ייצא לי מזה, אבל ילדה אחת מאושרת וערימת ילדים עם שוקולד מרוח על הפה – יש!
אבל הפעם חשבנו שאנחנו רוצים לעשות חגיגונת צנועה, בתקציב סביר (די דל, בוא נודה בזה), שתציין את היום השמח. אחרי הכול - לא אלה ולא אורי בכלל ביקשו מסיבה. הם רק התחילו גן חדש ואימפריית ימי ההולדת טרם שגשגה ונהפכה להם מוכרת – כך שהם לא דרשו כלל. מבחינתם, הם הסתפקו בעוגה עם המשפחה. ובכל זאת – חשבתי שיהיה נחמד לעשות משהו. נועם, אמא של אורי, הציעה הצעה חדשנית ומטורפת: בואי נוריד עוגה לגן שעשועים באחר הצהריים נעים, ונרים אותם על כסא. זרמתי איתה לגמרי.
הודענו לילדי הגן שיש חגיגה בגן שעשועים – ומי שבא – ברוך הבא. בבוקר יום ההולדת - קפצנו לחנות חביבה לרכוש בלונים, משרוקיות יום הולדת, כלים חד פעמיים, חטיפים ושתייה. השגנו עיתונים ישנים, חשבנו על משימות למשחק "חבילה עוברת", וחזרנו הביתה. ניפחנו בלונים ותלינו על חוט, הדבקתי את החבילה העוברת והרגשתי כמו בת עשר מחדש (שווה לנסות את זה בבית), והחלטנו על סדר האירוע. כל אחת אפתה עוגה ויאללה בלגן. חמש שעות של שכרון חושים.
כולנו התכנסנו בחמש וחצי בגן סמוך לבית. גן שיש בו את כל הפיצ'רים החשובים: דשא, חול, נדנדה, מגלשה, שולחן פיקניק, ופח זבל (חשוב! כמות הג'אנק בתום אירוע כזה היא בלתי ניתנת להסבר). את הבלונים תלינו, את החטיפים פיזרנו, את הפיצות הזמנו, פתחנו פינת "קעקועים" מאולתרת, והפעלנו מוזיקה. האורחים התחילו להגיע ומיד זרמו עם הפיצ'רים במקום. אחר כך עברנו לחבילה עוברת, הילדים בני ה-4-5 אמנם התקשו לשמור על עקביות וערנות, אבל מאוד נהנו מהמשימות השונות (לקפוץ קפיצת צפרדע, לעשות גלגלון, לצחוק צחוק גדול). ברגע שראינו שהם הולכים לנו לאיבוד בהפעלות המאולתרות, החלטנו לשחרר ולתת להם פשוט לרבוץ על הדשא, לשחק כדורגל ולעשות ככל העולה על רוחם.
אחר כך הדלקנו נרות, הגשנו עוגה, הרמנו על כסא, פיזרנו פיצות, חילקנו עוגות, ובסביבות רבע לשבע, רגע לפני שהחשיך – הצלחתי רגע לצאת מסטטוס "מארגנת המסיבה" ולהביט בנעשה סביב. ההורים והילדים ישבו בבריזה נעימה ומלטפת. כולם אכולים, קצת מיוזעים, ופשוט נרגעים. זה היה רגע נחמד. מאוד נחמד.
ובכל זאת - מה לא היה ביום ההולדת הזה? לא היו פרסים לילדים כי לא הייתה שום תחרות, אלה ואורי לא הוכתרו למלכי האירוע אבל קיבלו בדיוק את מנת תשומת הלב הנכונה, לא הייתה הפעלה ממוקדת, לא היה אוכל מיועד להורים שכולל קישים, פסטות, בורקסים או קפה להורים, ועדיין, זה עבד. נראה לי שהילדים יצאו די מרוצים על אף שלא קיבלו רעשן, או בצק, או שקית ממתקים בסוף. ואלה ואורי נהנו. מאוד נהנו.
אם זה מרגיש שאני קצת עפה על עצמי – אתם טועים. אני ממש ומאוד ולגמרי ולחלוטין עפה על עצמי. כי גם אני וגם שותפתי למשימה – הוכחנו, בעיקר לעצמנו, שזה אפשרי. שזה אפילו כדאי ונחמד. שאולי באמת לא חייבים לצאת לחוויות מטורפות עם תקציבי על כדי לשמח ילדים בני חמש. תנו להם פיסת דשא, תגידו להם לעשות פרצוף מצחיק, תביאו להם פיצה חמה ותראו כמה נחת יש עליהם. מה צריך יותר מזה? (טוב, אולי רק איזה קפה להורים. מבטיחות לשדרג לשנה הבאה).
*הזדמנות טובה גם למסור תודה גדולה לכל מי שבא לחגוג איתנו. מקווים שנהניתם.