אחרי שנה של קורונה, נסענו לבד לחופשה משפחתית

"ילדים, יש לנו הפתעה בשבילכם. מחר אנחנו נוסעים לסופ"ש בצפון!", בישרנו בהתרגשות.
"ישששש! לאן?, שאלה הקטנה ותוך כדי כבר מיהרה לארוז בובת LOL, בובה עם עיניים מפחידות וחוברת יצירה. "יוווו, כולל לינה???", שאלה המתבגרת שכבר רקמה מזימות ג'קוזי במוחה. "עם מי? מי בא איתנו?", שאל המיני-מתבגר תוך שהוא ממשיך לבהות בפורטנייט.

"לשדה נחמיה, כולל לינה, עם אף אחד", ענינו וסגרנו פינה. אגב, השאלה האחרונה הייתה גם זו שנשאלנו הכי הרבה פעמים בהכנות לוויקנד המאולתר. "מה, רק אתם? אבא, אמא וילדים?", כולם תהו. זו גם שאלה שעולה בכל שבת שאנחנו מעזים לעשות משהו משפחתי-גרעיני. לעתים מבחירה, לעתים מאילוצים.

התשובה היא: "כן. רק אנחנו". אחרי שנת קורונה שהיינו בעיקר "רק אנחנו" בבית, גם אני הופתעתי שכל מה שהתחשק לי זה לנסוע "רק אנחנו" לשלושה ימים בצפון. אבל התשובה הייתה בהירה לנו מאוד. השנה הזאת לא בהכרח עשתה עמנו חסד. כל סגר הביא אותו כותרת אחרת למשפחה: סגר ראשון – זמן משפחתי איכותי. עם זאת, מסגר לסגר נותר הזמן המשפחתי, מינוס האיכות. התנהלנו בבית כמו מפעל ייצור של ארוחות וזומים. אין כבר כוח לרקוד מול המסך, למחוא כפיים לעוברים ושבים, לאפות חלה לשבת ולשבת על הרצפה ולפתור פאזלים. אין כוח, נותר מעט מאוד מהמוח, והזמן המשפחתי נעשה קליפה חלולה של משפחה. אז החלטנו שזה אנחנו נגד עולם. מתאחדים מחדש. בוויקנד קייצי ומושלם בחופשת פורים. היעד: מלון מטיילים וילאג' בשדה נחמיה. אמרו לנו רביצה, אמרו לנו משטחי דשא שלא נגמרים, נהר הירדן בקפיצה מהחדר, נותנים כיף לחרמון ונהנים המון. ובכן, הנה 5 מסקנות מטיול משפחתי ראשון לבד אחרי הסגרים.

הנסיעה במכונית

חלפה שנה מאז שכולנו היינו במכונית למשך זמן של יותר מעשר דקות. לא נערכנו לכך מראש. ואני לא מתכוונת להיערכות של טאבלטים וסלולרי בטעינה מלאה, אלא היערכות ברמת ואבן או כל דבר שיפחית חרדה ורעשים. הנסיעה לצפון היא ארוכה, רצופה נופים יפים, שמש חייכנית וילדים צפופים. הגוף והראש צריכים היו להתכוונן מחדש לנסיעה שכולנו האחד בתוך ישבנו של האחר.
איך צלחנו את האתגר? כל אחד בתורו בחר שיר לבחירתו (החוקים: לא שופטים בחירה של אחד, לא ניתן לבחור את אותו שיר בזמן נסיעה. לאחר עצירה, הפסקול מתאפס ורק אז ניתן לבחור את אותו השיר), הקשבנו לפודקאסטים (הפייבוריט שלנו ביי פאר: "היסטוריה לילדים"), הדלקנו את הילדים על המקום ועל הטיולים הצפויים, וצעקנו לפרקים. זה גם מעביר את הזמן.

האוכל

אחד הדברים שהיה לנו ברור הוא שאנחנו לא הולכים להכין אוכל בנופש הזה. הייתה לנו שנה גדושה בארוחות שלא נגמרות ובוויקנד הזה – החלטנו להתפנק. רק שכחנו פרט אחד קטן קטן: יש לנו שני ילדים צליאקים. אנחנו אמנם כבר מיומנים בתרגיל, אבל עדיין המסעדות לא פתוחות, הקורונה נושפת בעורפנו, הסגר הלילי פעל.
איך צלחנו את האתגר: במילה אחת: פיקניקים. ראויים במיוחד. קונים, לוקחים, יושבים. מוותרים על החריימה של שישי ומסתפקים בפיצה (פיצות) עם תוספת (תוספות) ונהנים מאוכל חם, טעים, לא בהכרח מזין ואפס שטיפת כלים. האוכל הרבה יותר טעים ככה, שתדעו. כמו כן, אם יש דבר שחייבים לקחת אתנו אחרי הקורונה הם סלי הפיקניק במלונות. ארוחת הבוקר במלון מגיעה בשקית נייר חומה ובה כל מה שצריך בבוקר: ביצים, טונה, לחמים (גם ללא גלוטן), מעדנים, גבינות, סלט, שתייה. התיישבנו בשולחן שמחוץ לחדר, על חלקת דשא ענקית שהייתה שלנו וזה היה כל כך הרבה יותר טוב מכל חדר אוכל. 

הטיולים

אם יש משהו שלמדנו בטיול הזה הוא כמה אנחנו חלודים בנסיעות. שכחנו להירשם לאתר רשות הטבע והגנים, לא התארגנו על מסלולים ידועים מראש ובעיקר זרמנו עם האוטו. זה לא רעיון כזה רע אבל אם היה לנו עוגן של טיול אחד ידוע מראש, זה היה עוזר ומקל על נסיעות מרובות.
איך צלחנו את האתגר: גילינו עד כמה ספונטניות היא מבורכת וזה כמובן עזר שעם ישראל עדיין לא לגמרי יצא החוצה ומרבית המקומות היו פנויים.
בדרך עצרנו בפארק הארכיאולוגי בתל יקנעם שכאילו חיכה רק למשפחת אלמליח. היינו שם לבד, במזג אוויר שמשי ומפנק, הבטנו על העולם בגובה של 70 מ' ותפסנו עליו תחת וצבע. הקשבנו בשקיקה (סליחה על דיבור "מורת הדרך", אבל כך זה היה) לכל תחנות הקשב שהיו במקום וזה היה מהמם.
עוד נקודות בטיול שלא דרשו רישום מראש ולגמרי ראויים לביקור:
אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים – מקום עוצמתי ומרגש עבורנו וגם עבור הילדים.
משם המשכנו לחורשת הנופלים בשאר יישוב, שנושק למי נחל הבניאס. גם כאן המקום המתינו לבואנו ומלבד זוג חמוד, היינו שם לבד. ישבנו על ספסל, נשנשנו נשנושים, צילמנו סרטונים, נשמנו אוויר.
במקום החרמון העמוס שלא הזמנו כרטיסים, נהנו משלג מאולתר בפינות הרחוב במג'דל שמס.

טיילנו בטיילת עמי המהממת בשדה נחמיה: שאין מילה שמתארת את החוויה טוב מכך. זו טיילת במלוא מובן המילה: טבע כובש, גומעים קילומטרים באווירה מושלמת וסופר משפחתית על גדות נהר הירדן. בקיץ בטח עמוס כאן. באותה שבת זה היה המקום שלנו.
מערת הקשת. וואו. מלבד נוף מטורף, גם התהפנטנו משניים שעשו שם סנפלינג. זה היה מרשים ומסוכן, אבל להיות הורה קצת יותר. 

הלינה

המונח "מלון מטיילים" תמיד הרגיש לי כמו מקום שאתה בא לשים ת'ראש ולצאת על הבוקר. אי לכך, יהיו שם מיטה חורקת, שידה קטנה, וכיור קטן לשטוף את הפנים. ובכן, פחות. כלומר יותר. זה נכון שהכי כיף בבית, אבל אחת לכמה זמן, זה ממש ממש כיף במלון. החדר במלון המטיילים היה חדר משפחתי נטול דלת מפרידה אבל החלל היה מספיק גדול כדי שנדע שהילדים נושמים גם מבלי לראות אותם (הסוד להורות נפלאה). צד אחד שלנו, צד אחד שלהם כאשר לכל ילד מיטה משלו והשוס: לכל חלק טלוויזיה משלו. באמצע ניצב לו שולחן ומטבחון קטן. השירותים אגב היו מפתיעים בגודלם המפנק וגם הג'קוזי בחדר היה יציאה שהילדים לא ישכחו עוד זמן רב. יופי של חדר ויופי של חצר. חצר= טבע מושלם. 

המשפחה

תשמעו, זה כנראה האתגר הגדול מכולם. איך היה להיות רק אנחנו? ובכן, מהמם ומעייף, ומכעיס לפרקים ומענג. הילדים רבו לא מעט וגם נהנו הרבה. ובסך הכל, רגעי האושר גברו על רגעי התסכול. כך שלסיכומו של נופש, היה זה תמהיל נפלא של חמישה בני אדם שונים ומחוברים, האיזור מושלם לאינספור טיולים ורביצה, מזג האוויר היה לטובתנו, המלון ענה לכל מה שהיינו צריכים והוא עוד ישמע מאתנו בקרוב, והילדים? הילדים היו עשר. גם הצמוד. נחמד לצאת מדי פעם גם לבילוי משפחתי. רק אתם. בלי הסחות דעת. בלי סידורים ובלי מטלות בית. וגם בלי עוד אנשים. רק אתם. כמו שבחרתם.  

>> לכל הטורים של "חיים של אמא"