אני כותבת לכם מבוקר היום ה-17 של הבידוד בבית משפחת אלמליח. במרפסת מונח אחר כבוד אוהל קמפינג שהיינו אמורים לקחת לטיול בפסח ובו שמיכות, קלפים, ספר זרוק ובכל רגע נתון מוטלת שם ילדה או ילד. או כולם ביחד. במסדרון טרמפולינה קטנה. בחדר של אדווה פיגוע בובות LOL, החדר של אוהד מפורק כמעט לחלוטין לקראת פסח. מחוץ לבית, שקיות בגדים למסירה. מגירת המזווה ריקה ויש לנו מלאי קטניות שלא יבייש מסעדה טבעונית, ואני מקלידה בסתר, פן ילדיי יתפסוני.
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה", כתב טולסטוי ברומן האלמותי "אנה קרנינה", אך בעת הקורונה - הרשה לי לומר לך טולסי, כולנו אומללים באותה צורה. כולנו בלמידה מרחוק, כולנו בחל"ת/קיצוצים/צמצומים, כולנו בהשלמות קניות יומיומיות, כולנו פותרים חידון אימוג'י על שיריו של עידן רייכל ב-23:00, כולנו בסידורי ארונות לפסח ותוהים מה ההבדל בין כרפס למרור, לכולנו נתקע הזום בדיוק בתרגיל של הסקוואט ולכולנו פלומת שיער לבנה יפה יפה בקדמת הפנים וזיפים מתקדמים של שפם. לכולם. לרגל 17 ימי הסגר, הנה 17 דברים שעוברים על כולם.
1. ציפורניים שבורות
זה היה הפחד הראשון של כל אישה חובבת ג'ל. לא מסיכות, לא כפפות. ציפורניים משוחות בלק. שיחת הטלפון הראשונה הייתה לא לאמא בקבוצת הסיכון, אלא לענת המניקוריסטית. ראשית להבין אם היא בטוב, שנית אם היא מקבלת קהל. לא לפי הסדר הזה כמובן. אצלי הציפורן נשברה ביום ב-5 לבידוד. רק ביום העשירי הפנמתי איך להוריד את שאריות הלק (טיפ חשוב: חצי שעה במינימום עם אציטון עטוף בנייר כסף. פחות מזה, זה כמו כוסות רוח למת. סליחה על בחירת המילים). מאז נשברה אגב עוד ציפורן. תודה לאלוהי הכפפות.
2. שיניים נופלות
אולי לא בכל בבית, אבל אצלנו נפלו 4 שיניים. 3 לאדווה בת ה-6, אחת לאוהד בן ה-8. בכל יום. חרדה, לחץ או סתם טיימינג שכזה, אין לדעת. מכל מקום, אחרי השן הראשונה מצאנו איזה שוקולד מתנה מפיית השיניים. בשן השניה, שלפנו נייר טואלט. בשן השלישית, הושבנו את בני המשפחה והסברנו שפיית השיניים חלתה בקורונה. נדון בתנאים מחדש עם החלמתה.
3. דווקא הכי בפיג'מה
בהתחלה התרגלנו לפיג'מה. 4 ימים הסתובבנו בטרנינג, חולצה נטולת חזיה ונטולת מצפון. אבל אז הגיעו המצקצקים והמתקתקים שהמליצו לקום בבוקר ולהתלבש כאילו אנחנו יוצאים מהבית, רק שאנחנו לא. אמרו שזה ייתן לנו תחושת מרץ ואנרגיה, יכשיר אותנו ליום של הישגים (אילו בדיוק?), תחושת חיוניות (במטבח?). אט אט, הכרחנו את בני הבית להתלבש. בימים הראשונים, הבנות לקחו את זה לאקסטרים והתלבשו בהגזמה עם מיטב מחלפותיהן. לאט לאט הדברים התאזנו ואכן, האנרגיות בבית השתנו פלאים: מהלפטופ בחדר, הם עברו לאקסבוקס בסלון. מהפך פסיכי.
4. כולנו עושים פוני
אני יודעת. נפלתי במלכודת הראשונה בספר החוקים של "לא משנה מה, אל תעשו פוני בבידוד". פוני הוא שם קוד לרצון בשינוי. בהיעדר כל שירותי הביוטי, הרי שהשליטה היחידה שלנו היא על השיער שלנו. אין מניקוריסטית, אין קוסמטיקאית, אין ספר. בימים הראשונים עוד התרגלתי ללוק ה"לא זרקתי על עצמי כלום. פשוט לא החלפתי בגדם מהלילה". אבל אז נפלתי על סטורי של מישהי שאני לא זוכרת למה אני עוקבת אחריה והיא גזרה לעצמה פוני. ופתאום זה הכה בי: זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. פוני. לא ניקיונות פסח, לא למידה מרחוק, לא הגשמה עצמית. פוני. הפוני יביא איתו חיסון לקורונה. בוודאות. ביום שבת, יניב שלף מספריים וגזר לי פוני.
החיסון לקורונה בדרך, אתם תראו.
5. כולנו עשינו לו"ז משפחתי
ונכשלנו.
6. למידה מרחוק
נאמר כבר הכול. אין לי מה להוסיף לזה. רק שבדומה להנחיות ההסגר שהולכות וסוגרות עלינו מדי יום, גם זה רק הולך ומעמיק ומתגבר ונעשה יותר יותר קוץ בתחת. אז כן, מחנכת יקרה, אנחנו ערים, האימוג'י שמתאר אותנו הוא קקי מחייך צופה במסך. והסרט האחרון שראינו היה "רשימת שינדלר".
7. יומולדת בבידוד
מסתבר שהרבה מאוד אנשים בסביבתנו חגגו יום הולדת בהסגר, כולל אחת מיוחדת במינה: אדווה שלי בת השש. ותשמעו, אין כמו לחגוג יומולדת בהסגר. ראשית, לאנשים יש זמן להתייחס אליכם. באמת להתייחס אליכם. לא עוד "מזל טוב" אגבי בפייסבוק, כי אם ברכות אישיות בזום, ובוואטסאפ, ובטלפון. אנשים מגיעים למרפסת, שרים סרנדות, מזמינים מתנות מראש ושולחים עם שליח (תמשיכו עם זה!), יוצרים יצירות עם הילדים, תולים שלטים. וגם לנו בבית הכל התנהל בנחת יוצאת דופן. טקס הבוקר של העוגה והברכות והמתנות שבשוטף נעשה בלחץ לפני המסגרות, התארך לכשעה של פאן, אחר כך המשכנו לעל האש במרפסת ומסיבת ריקודים משפחתית מטורפת (עם בגדים חגיגים ומסיבת חטיפים). זה היה מושלם. אתם רוצים יומולדת בבידוד, תאמינו לי.
8. כולנו מנסים לפתור חידוני אימוג'י בחצות
בטוח גם לכם יש קבוצה כזאת: אצלנו היא נקראת "טיולים". הטיול האחרון שהיינו בו היה אולי לפני שנה. מאז הקורונה, הקבוצה רועשת וגועשת. טריליוני ממים, פוסטים ויראליים והחידון הלילי: נחשו את שמות הערים/שירי עידן רייכל/סיפורי ילדים/שמות סרטי פורנו. יש שם הכול. ואני לא הולכת לישון לפני שהכל נפתר עד תום. זה מדיר שינה מעיני, זה כמו תאונת דרכים שאתה לא יכול להפסיק להסתכל עד שהאימוג'י של האישה השמנה השרה הושלם. זה נורא, זה כיף, זה מזעזע, זה ממכר, זה קורונה בייבי.
9. כולנו בשיחות זום. או מנסים להיכנס לשיחות זום. או מנסים לשים על מיוט שיחות זום
מצד אחד גאוני. מצד שני, אולי די? מצד שלישי, רעיון מעולה לשמור על קשר. מצד רביעי, מעייף ומטרחן. מצד חמישי, איזה כיף שאפשר בלי וידיאו ואפשר לשים על מיוט. מצד שישי, כנראה שרק אתה יודע לעשות את כל זה כי תמיד יהיה את ההוא שמשאיר את עצמו על סאונד וכמובן שזה יהיה האדם עם התינוק הכי קולני (ומתוק ברור) וקולני שיש. מצד שביעי, עוד קצת וזה נגמר.
10. אימוני כושר ביוטיוב/זום
בימי הקורונה, כולם מבשלים וכולם עושים כושר. זה הולך ביחד כמו כפפה ואלכוג'ל. ופתאום מפדלאה שהתעצלה לרדת קומה במדרגות, את מתחברת שלוש פעמים בשבוע להזיז את עצמך מול טלוויזיה. זה אחלה, כן? אבל זה לא חוכמה להסתתר מהמצלמה כדי שהמאמנת לא תתפוס אותך בורחת לטלפון, זה לא חוכמה להתחבר 5 דקות מאוחר יותר כי "חווית קשיים בחיבור", או לוותר על מתיחות כי "אוי, בדיוק הילדה נכנסה לפריים והיא רוצה, איך לא, לאכול". וזה ממש לא חוכמה לתקוע אחר כך פיצה (הום מייד, אלא מה?) כי עשית אתגר בטן 3 דקות. דקה וחצי מתוכן התחבאת תחת למצלמה.
11. כולנו אימצנו אריה
נו, גם אתם אימצתם אריה בסלון, או נמר בשירותים או חתול על הכיריים? אם זו לא ערבות הדדית, אז אני לא יודעת מה כן. גוגל השיקו משחק חדש וכולנו התמכרנו. לא רק כי זה מגניב בטירוף, אלא כי זאת עוד דרך להעסיק את הילדים בלי להיכנס למחשב ולעשות איתם שיעור מדעים מרחוק.
12. כולנו איבדנו את זה וחזרנו לעצמנו 20 פעמים ביום
בגדול כולנו רקמה אנושית אחת לא שפויה בימי הקורונה. הימים שלנו נעים בין תסכול, עצב, בכי, תחושה שאף אחד לא מנהל מו"מ לשחרר אותנו וזעם אדיר לבין תחושת הוקרה והודיה לתקופה המיוחדת הזאת שמאפשרת לנו לראות את מה שחשוב. כל רגע אורך זמן קצר. כל מסך מזכיר לנו תקופה, כל ילד מזכיר לנו אותנו, כל צלחת מזכירה לנו ארוחה, כל מדיח מזכיר לנו פינוי, כל רגע מזכיר לנו שחלפו שבועיים כשלמעשה אנחנו עדיין באותו היום. אבל באמת באמת שזו תקופה מדהימה שמאפשרת לנו להיות יחד, בלי חוגים, בלי הפרעות. רק אנחנו, הילדים והלמידה מרחוק, והעבודה ופסח.
13. כולנו עושים השלמות בסופר כל יום. כל היום
בהתחלה נלחצנו מנייר טואלט. אחר כך מאלכוג'ל. אחר כך מביצים. ההשלמות הן השחור החדש. רק תנו לצאת מהבית. עם כפפות ומסיכה. למי אכפת? תנו לראות אנשים ולהירתע מהם. זה כל מה שאנחנו רוצים.
14. כולנו נסענו לסבתא וסבא עם שלט גדול מלמטה
כי זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות.
15. כולנו רואים "חתונה ממבט ראשון"
כי יש דברים שאפילו הקורונה לא תיקח מאיתנו. מצד שני, זה הדבר היחיד שנשאר בלוח השידורים. טוב, חוץ מהלייב חצות של אמיר דדון אבל נשבעתי שלא אדבר עליו בשנה הקרובה יותר. אז הנה, לא אמרתי כלום.
16. כולנו מקבלים פרופורציות. לפחות פעם ביום
ואז, מגיע רגע ביום, שכולנו מתפנים מהזוטות הבאמת לא חשובות שצויינו כאן למעלה ומתעוררים לפוש מפחיד שמתריע על מספרי המתים שהולכים ונערמים באיטליה ובספרד ובארה"ב, כמו גם מתעדכנים על האבידות הגדולות גם כאן בישראל, על האחות הרפואית שבוכה על מה שראתה היום ועל ההיא שגרה ברומא ומפצירה בנו פשוט להישאר בבית. ואנחנו מבינים שהחיים שלנו תותים. וזה יעבור בקרוב. ושרק נהיה בריאים כולנו!
17. ואחרון: כולנו עושים סקס
סתם צוחקת, מה נבהלתם? התכוונתי אורז. כולנו עושים אורז.