זה עשור שאני אמא. במשך ארבע וחצי שנים די צפופות הייתי או בהריון או במשכב לידה. או מרדימה ומחתלת, מאכילה ומנקרת. זה הרגיש נצח. כאילו כל חיי אתהלך עם משהו בבטן. או עם מישהו במנשא. או מישהו בעגלה והשני במנשא. עד שיום אחד לא נותר זכר לתינוקות בבית. מסרנו הכול, מכרנו מה שיכולנו, ונפרדנו לשלום מתינוקות בע"מ (שלא תטעו, הילדים נשארו אתנו, כן?).
ופתאום אני ישנה שנ"צים ולילות שלמים, כבר לא מחתלת, או מחפשת מוצצים, או מטהרת בקבוקים. או קושרת ילדים לבוסטר. הם כבר עושים את זה לבד. מוזר. לא ייאמן שהגענו ליום הזה, וכמה טבעי ונורמלי הוא. מי דמיין שיום יבוא ואצא מהבית ככה סתם עם פאוץ'. כן, פאוץ', אני קורבן אופנה. תתבעו אותי.
כבר לא אמא טרייה וירוקה. אלא איפשהו באמצע. אלה בת 10, אוהד 8 ואדווה 6. מקום טוב בתחילת האמצע. ומכל חווית ההורות שלי, יש משהו אחד שמחזיק אותי בכל אותם רגעים שבא לי להיכנס מתחת לשמיכה ולהתפטר מהג'וב הזה: הידיעה הברורה שהכל זמני. לא, לא בקטע אפל של "כולנו נמות בסוף ובואו נעריך את מה שיש, כאן, עכשיו". כאילו גם, אבל יותר בקטע שההווה כמו שהוא נראה לכם כרגע – הוא הכי זמני שיש. וזה חשוב לכל אותם הורים שלא ישנים בגין תינוק רך או פעוט עם נדודי שינה או ילד עם ויסות חושי, דלקות אוזניים, שקד מנופח או מה שתגידו. ה-כ-ל ז-מ-נ-י. הדרמה מיותרת.
>> עוד ב"חיים של אמא"
איך אמיר דדון משכיח ממני את העובדה שאני אמא ל-3
השנה שבה התנדבתי לשלושה ועדי הורים
משבר גיל 40: מחצו לי את הציצים והחיים סבבה
אבל אז הגיעה השנה הארורה בגן טרום-טרום חובה
בכל פעם שכבשנו יעד, הזכרתי לעצמי שהנה, גם זה עבר. עד שהגיעה השנה הארורה ההיא בגן העירייה. כדור שלג של התנהלות לא נכונה הביא את אוהד, את הצוות ואותנו למבוי סתום וקשוח. אוהד התחיל להגיב בהתקפי זעם, הצוות איבד כיוון, ומדי יום קיבלנו שיחות טלפון הביתה להצלה. "הילד בוכה, הילד רוצה את אמא, תבואי להרגיע אותו?". ובאתי. יום אחר יום. והרגעתי יום אחר יום. עד שאוהד כבר לא רצה ללכת לגן. ומפעם לפעם, התקפי הזעם התחילו מוקדם מהרגיל. כי למה לחכות לאמא שעתיים כשאפשר 5 דקות?
אלה הרגעים שפחות האמנתי שהכל זמני. ראיתי את החושך. ציירתי את העתיד והוא היה אפור ומגעיל. ראיתי את הילד הזה, שקשה לו. במשך חודשים הגעתי לגן ומצאתי ילד מרוסק. שלא יודע לווסת את מה שעובר עליו. ראיתי צוות גן עייף ומיואש שגם הוא כבר לא יודע מה לעשות. אוהד רוצה הביתה. ולא רוצה גינה. ולא רוצה חברים. והלב נשבר.
בגיל 3, כבר התלבטנו לאיזה בית ספר הוא ייכנס, ואולי הוא בכלל צריך שיטת חינוך אחרת. אלטרנטיבית. ושכחתי מאותה זמניות של השינה והחיתולים וכל המנטרה שלי תלתה את עצמה בחדר, כי הכול היה תקוע לי בתוך הפרצוף. כאן ועכשיו ולנצח כך יהיה. השתבללתי בתוך עצמי, לא אכלתי כלום ובכיתי. בעיקר בכיתי. עליו ועליי. ריחמתי על אוהד וכעסתי עליו וחיבקתי אותו ולא הבנתי אותו. רכבת הרים של רגשות סותרים ותחושות קיצוניות. בעלי אגב לא נסחף בזרם הזה. לא עד כדי כך. אבל התחושה הכללית הייתה שהמערכת לא יודעת מה היא עושה, שהילד זקוק לתמיכה ושאין לנו באמת מושג מה עושים מכאן.
אז מה עשינו? פנינו לכל גורם אפשרי. הלכנו להמון טיפולים. ריפוי בעיסוק, קלינאית, פסיכולוגית, טיפול רגשי, רכיבה על סוסים, יועצת בשיטת NLP - כל מה שכתוב בספר. פרטי, ברור שפרטי. הבהילות, הפחד, החרדה ולא ראיתי בעיניים. רק תעזרו לנו, בבקשה!
עד שביום אחד, הבנו – יניב ואני, שאי אפשר ככה. והתחלנו להקשיב לעצמנו, והדופק שלנו היה על טורבו אבל נשמע ברור וחזק וחד. התחלנו לפעול בכל החזיתות ושלפנו את ההורות הלביאה שטמונה בכל אחד מאתנו: ברמה האישית והמשפחתית, אל מול המערכת ועם צוות הגן. הצבנו גבולות, שינינו עמדות, ובשיתוף פעולה – הרמנו את הילד ביחד. כולנו. ודברים השתנו. לאט ובטוח. צוות הגן התחלף והפך לעוגן ואור. לא מיהרנו לחלץ את אוהד מכל צרה בגן, ולא קפצתי לגן יותר ככה סתם, נתנו לאוהד גם להתמודד ולהרגיש את הסיפוק שהוא מתגבר, הענקנו לו כלים, סמכנו על צוות מצוין שידע להכיל.
ולצד העשייה, גם הייתה ההבנה שלא נציל אותו מכל צרה. והוא יכול. והוא מסוגל. והוא עושה. לבד לבד. איזה אלוף, הא?
5 שנים כמעט חלפו מאז השנה המכוננת ההיא. ואנחנו עוברים כל הזמן אתגרים חדשים. ילדים גדולים – צרות גדולות? זה קורה ועוד איך (ויש להניח שאנחנו עוד רחוקים מהאתגרים האמיתיים של גיל ההתבגרות, כן?) קלישאה מדויקת. פה אלה חוזרת בוכה ונסערת כי חברה סדקה לה את הלב, שם מתקבלת שיחת טלפון מבית הספר על הפרעה או התחצפות, או סצנה בבית הספר.
אבל אם פעם זה ישב לי על הלב, סתם לי את התיאבון והכניס אותי לדיכאון או לחילופין הכניס אותי לדרייב של לחפש את המומחה הקרוב שיוכל לסייע בקרייסס, היום אנחנו לוקחים את האינפורמציה, מעבדים אותה, מדברים אם צריך, משתמשים בכל הכלים שרכשנו והניסיון שצברנו וממשיכים הלאה בהבנה שהכל ממש בסדר ונורמלי ושלא צריך לקפוץ ישר ולשלוף 350 שקל למישהו שיציל לנו את החיים. עדיף "לפרק" אותם בחדר בריחה, או במסעדה רק אתם והילד או סתם בבית, בשיחה, בתוכנית שהם אוהבים לראות או במשחק קלפים, או בדגדוגים. וואו, מדהים כמה שדגדוגים עוזרים.
גם הילדים, בעצם בעיקר הילדים, מוכיחים לנו את כל זה. הם גדלים ומתבגרים ונהפכים לבני אדם שאפשר לדבר איתם והם עצמם עושים דרך ענקית בכל יום שהם לא אתנו. והם מתמודדים עם טריליונים של מיני-סיטואציות בכל רגע נתון. ואני סומכת עליהם שהם יכולים לעשות את זה.
רגע, אבל אנחנו אכלנו חלב פרה בגיל חצי שנה וגדלנו בסדר, לא?
זה קצת כמו שאנחנו גדלנו, רק בכל זאת קצת אחרת. זה נכון שעבור כל אלו שנולדו באייטיז ומטה, ההורים לא היו מעורבים כמו שאנחנו היום. גם לא בשליש. היי, מי שמע על קלינאית בכלל אלא אם גמגמת בצורה קיצונית? הפרעת קשב וריכוז? ריטלין? שום דבר ש"אבא לא יסדר כשהוא יחזור הביתה", לא? וגדלנו כילדי מפתח, שתינו חלב פרה מגיל אפס, הסתובבנו ברחובות בלי טלפונים, העברנו ימים מלאים בבית הספר בלי שההורים ידעו במה יש לנו מבחן וגדלנו ממש בסדר, מה לא?
אז גדלנו. לגבי הבסדר? יש מה להתדיין על זה. אם פעם ההורים היו מנותקים מדי מרוב ימינו והיום רובנו הורי הליקופטר או חמור יותר, הורי מטוסי קרב. אני אומרת – יש גם אמצע, והוא נראה לי כמו הדבר שכדאי לחתור אליו.
רוצה לומר: יש מה לעשות, אבל גם צריך לדעת מתי להפסיק. אני בעד להתייעץ ולהבין ולטפל במצב אם אתם מרגישים אובדי עצות או חסרי אונים. אם התינוק בן שנה ועדיין לא ישן לילה שלם? ברור שתעשו משהו ודחוף! ואם בן ה- 6 עדיין מרטיב בלילה? בחייאת, כמה עוד תוכלו לשאוף ניחוחות שתן ולהחליף מצעים? ואם הילדה מתעכבת בדיבור, אל תחכו שזה יגיע לה סתם ביום מן הימים. ובגדול וכואב יותר בלב? אם לילד יש התקפי זעם או חרדות או בעיות חברתיות או קשיי למידה, אל תנפנפו שזה סתם וזה יחלוף. אבל כן כדאי לעצור את האמוק, ואת היסטריית היתר. כי לצבא הם כולם יגיעו עירניים, גמולים, מתקשרים עם הסביבה ועם מינון סביר לגמרי של הפרעות קשב וריכוז.
זה הסיפור עם הורות: הילדים מעבירים אותנו אינספור שיעורים. אבל זה כנראה השיעור הכי חשוב: להיות שם בשבילם בלי לנסות רק לקחת מהם את הכאב בכל רגע נתון. לזכור שהכל זמני. גם הטוב אגב אבל בעיקר בעיקר הרע. כל עוד אתם עם יד על הדופק ואתם שם ולא מטאטאים ולא מנפנפים אבל גם לא קודחים וחופרים בפצע בכל יום מחדש – הכל טוב. לפעמים צריך רק לקחת נשימה, לא לעשות סרט. תזכרו, אתם והילדים יכולים להתמודד עם הכול. הכל חולף.
חוץ מצלוליט. השיט הזה נשאר איתנו לנצח, לא משנה מה תעשו. סורי.