הרבה דברים טובים קרו בקורונה. ה-כמעט יקיצה טבעית, הזמן המשפחתי, ההימנעות מבזבוזים לא הכרחיים, ההסתפקות במועט, ההתכנסות הביתית, הרבה פחות נזק לאיכות הסביבה, ההבנה מה חשוב לנו בחיים, הידיעה שהכל זמני ושברירי וחשוב להנציח את הרגע ועדיין, כל אלו יילכו לעזאזל ברגע שנחזור לשגרה תקינה אמיתית. היי, זה כבר קורה. מרגישים את החרא מתחיל לצוף?
בואו נודה בזה, אנחנו טובים בתובנות, אבל הרבה יותר טובים בבזבוזים. אנחנו שוכחים מהר. עוד נחזור לנשוף על העורף של הזר שממתין לפנינו, נידחף בתור, נרים כסא כתר אחת לכמה זמן בשביל הכיף, נצפור בפקקים, נשכח להתקשר להורים, נחזור למסכים, ללחצים, נחזור להיות עכברים במלכודות היומיומיות.
בסיום הטיול, כל אחת דיברה על מה היא רוצה שיחכה לה על השולחן בבית. אחת אמרה ממולאים, השנייה זרקה שם של מאפה ארגנטינאי, ואני ליקקתי את הריר מזווית הפה, ואמרתי: "שניצל, צ'יפס וקטשופ". זה היה הספציאליטה של אמא שלי
אבל אם יש משהו אחד שאני מקווה לשמור מהקורונה הזאת זו התשוקה הפתאומית שלי למטבח שיצאה החוצה. אם יש משהו שגיליתי על עצמי בחודשיים האלה הוא שהמטבח לא אויב. הוא לא נוצר רק כדי להערים עליי עבודות בית. המדיח הוא חבר ואפילו קרוב מאוד (בכל זאת היו לנו שיחות צפופות 4 פעמים ביום), הכיריים הם כאן למעני והתנור הוא לא פסל סביבתי. גיליתי שיש יותר משניצל בחיים (למרות שהוא עדיין החיים עצמם), שפתיתים זו לא התוספת היחידה ושלחם ללא גלוטן הוא הרבה יותר טעים כשאופים אותו במיקסר.
אם לפני הקורונה, התייחסתי לבישולים בתור משהו ש"חייבים לעשות כדי להאכיל במשהו את זוללי האנרגיות והשואבים בקשית כל זמן פנוי", היום אני מתייחסת אל בישול כאל כלי ביטוי. בעיקר כזה שבסוף יבטאו בפניי: "אמא, את מבשלת טעים. יכולה להכין לי שוב את התבשיל פרגיות". כן, אמרתי תבשיל. אני. בא לי שאם יש סיכוי קלוש שהילדים שלי יגיעו לריאליטי אוכל, הם יגידו: "היום אני מבשל מנה עם טעם של אמא שגדלתי עליו". ובא לי שזה לא יהיה קורנפלקס.
התפוח לא נופל רחוק מהעץ
מתברר שאני בסך הכל שלוחה של אמא שלי. כשהייתי בת 21, נסעתי לחודש וחצי לתאילנד עם שתי חברות. בסיום הטיול, כל אחת דיברה על מה היא רוצה שיחכה לה על השולחן בבית. אחת אמרה ממולאים, השנייה זרקה שם של מאפה ארגנטינאי, ואני ליקקתי את הריר מזווית הפה, ואמרתי: "שניצל, צ'יפס וקטשופ". עכשיו שיהיה ברור: שניצל מטוגן, צ'יפס קנוי בתנור, קטשופ תעשייתי מפוצץ סוכר. זה היה הספציאליטה של אמא שלי, אז בת 45.
וזה מה שאני זוכרת שאכלנו כשאמא "בישלה". סבתא שלי הייתה אחראית על הבישולים (והייתה ועודנה הבשלנית הכי טובה בעולם, שמבשלת לפי העין ולפי היד, והכול אצלה ניתן ברוחב לב, כמו הלב שלה), אבל אמא שלי הייתה אישה של פשוט פשוט פשוט. שלא לומר: עצל עצל עצל. אבל אז משהו קרה לה. וב-15 שנים האחרונות, גם היא נכנסה למטבח והתחילה להרים שולחן. היא עושה הכול, ובמהירות ובקלילות, עם ערימות של תבלינים וטעמים. והיא אשפית. אמנם בלי שמות מגונדרים של מנות עדתיות. למעשה, מה שאתם רואים – זה מה יש. אתם לא צריכים לפענח את שם המנה. אבל היא עושה הכול והוא מתחסל מהר מאוד.
אז אולי אני בדיוק כמו אמא שלי. לייט בלומר. בגיל אוטוטו 41 (אתם קולטים? איך השנה טסה לה כשמתקמטים), גם אני נכנסתי למטבח. זה קרה באמצע הקורונה, בסוף פסח. הפיד התמלא בחלות מפתח, ואני גיליתי קירבה לאלוהים וחשבתי שזה סימן ממנו ששוגר ישירות לאינסטגרם שלי: זה המפתח לדלת שלי. אני רוצה גם להכין חלה לשבת, בדיוק כמו נורית שמתפיחה בחמישי בלילה כאילו אין מחר. ככה.
מפה לשם, הגיעה הצדיקה שירלי, חברתי היקרה, ואמרה לי בנונשלנטיות: "קחי את המיקסר שלי. בדיוק קניתי חדש". היא הבטיחה לי שזה קל כמו למרוח שוקולד על פרוסה. רק תתחילי. אמרה והלכה. כמו פיה. כמו מלאכית.
המיקסר שהפך את חיי
וכך מיקסר בן 8, שמור היטב, הונח על השיש. הוא הביט בי ואני השבתי לו מבט נוקב, נזכרת בניסיונות המעטים והכושלים שלי ללוש בצק ביד, ומילותיה של שירלי הדהדו באוזניי: "זה קלללל, לילי, רק תנסיייי", אז התחלתי. הפשלתי שרוולים, פתחתי מתכון ו... ברקס. לקח לי 10 דקות להתעסק עם המיקסר הזה. "יש לי אותו 8 שנים, אף פעם לא נתקלתי בשום דבר שאת מתארת לי", אמרה לי שירלי כשניסיתי להבין איך מרימים את הממזר הזה, איך מכניסים את וו הגיטרה ואיך הדבר הקל הזה הפך ברגע ללידה בלי אפידורל.
מיוזעת ומותשת, לבסוף פענחתי את המכניקה. וזהו. אני המפגרת. הוא בסדר גמור. הכנסתי את כל מה שצריך, כולל הדבר הזה שהפחיד אותי יותר מבדיקת פאפ: שמרים. יבשים. 10 דקות של לישה, ויצא לי בצק. זכר. בכור. עגול. יפה. אחר כך התפתחתי אותו. והבצק שלי תפח ואיתו הלב התרחב. ועשיתי כל מה שצריך ויצאו לי לחמניות. לא של מאפיה, אבל עגולות ועשויות בחן רב של התחלה. וזהו. נכבשתי. התאהבתי.
התמכרתי לכל הפידים של כל האופים ברינה. מדי לילה, התחרמנתי מסטורי'ס של לחמים בהתפחה, המילה "לישה" הפכה למשחק מקדים, בלוגריות אוכל מצחיקות אותי, סרטוני יוטיוב באורך של חצי שעה מעסיקים אותי, אני עצמי הפכתי לעיסה משומנת שרק רוצה לצרוך עוד ועוד ידע.
כל האוויר יצא מהבצק: מה עושים עם צליאקים?
אבל אז נזכרתי שיש לי שניים בבית. צליאקיים. וכל היופי שנגלה לי מול העיניים – יצא ממנו כל האוויר. כי קמחים ללא גלוטן הם ממש סיפור אחר. אז המשכתי לחפש אחר מנטורים בתחום ויש לא מעט כאלה. הקמחים יקרים פי 3, אבל הבנתי שזה המאני טיים שלי. אם יש לי את מיקסי (כן, נתתי למיקסר שם והיא בחורה. מה, לכם אין שם כינוי?) ויש לי תשוקה בלב, אזי גם הצליאקיים ילקקו את האצבעות. והתחלתי.
החוקים של קמח לל"ג אחרים, הכמויות שונות, הלישה שונה, ההתפחה אחרת אבל לאט לאט זה קרה. עקום, איטי, מעצבן, הרבה פחות פוטוגני, אבל קרה. עוגת השמרים הראשונה הומרה לשבלולים של שוקולד כי לא הצלחתי להתעסק עם קליעת הצמות, אבל יצאה טעים. הלחמניות קצת יותר מעוותות, אבל הקאדה (פיתה ממולאת גבינות) הייתה נפלאה, והבצק לפיצה....? איך לעזאזל הזמנתי כל הזמן מפיצרייה?
מדי לילה, התחרמנתי מסטורי'ס של לחמים בהתפחה, המילה "לישה" הפכה למשחק מקדים, בלוגריות אוכל מצחיקות אותי, סרטוני יוטיוב באורך של חצי שעה מעסיקים אותי, אני עצמי הפכתי לעיסה משומנת
5 שנים אחרי גילוי הצליאק, ופתאום הבנתי שיש עולם שלם במטבח, ותקשיבו הוא כיף לאללה. פתאום מתכונים עם 5 שלבים כבר לא מפחידים אותי, גם מילים גדולות כמו "ראש עיסה" לא נשמע לי כמו קללה. גם התחלתי לצלם את האוכל שלי בקטע נרקסיסטי. ושיהיה ברור, הוא רוב הזמן לא מצטלם יפה, ולפעמים חסר לי מלח, ולפעמים אני מגזימה עם המלח. לא הכל טעים למות, כלום לא יעבור מבחן במאסטר שף. יש עדיין דברים שגדולים עליי בטירוף ומרגישים לי כמו משהו שאנשים גדולים עושים, אבל אני אגיע אליהם. לאט ובטוח, עם גלוטן ובלי. מה שבטוח שפתאום הילדים שלי חושבים שגם אמא יודעת לבשל משהו. לא רק אבא (שהוא כמובן מלך הדגים, מיינד יו). ושיש בעולם יותר מאורז.
אז נכון שבקורונה היה לי הרבה יותר זמן וגם אפס ברירה. צריך להאכיל את הבית במשהו. כל דבר. ולכו תדעו מה יקרה בחזרה לשגרה. אבל אם יש משהו שממש ממש בא לי שיישאר גם אחרי הקורונה, זה זה. מסתבר שכשאתה אוהב משהו, אתה עושה אותו בכיף וחוזר אליו כל הזמן. לו רק זה היה מצליח לי עם כושר, אינעל העולם.
*הטור הזה מוקדש לשירלי שחשבה שהיא מביאה לי מיקסר ישן, אבל למעשה הכירה לי את עצמי.