35 הודעות שלא נקראו. כשהוואטסאפ שלי משחרר הודעה כזאת, היא יכולה להעיד על שלושה מצבים בלבד:
א. מישהו העביר רשימת כיבוד לחגיגות יום המשפחה.
ב. מישהו התלונן שהמעלית עדיין לא עובדת בדירה.
ג. מישהו שלח אוסף תמונות בלתי נגמר מעוד יום בגן/בבית ספר/במשפחתון.
לא בטוח מה מרגש אותי יותר, אבל סדר העדיפויות חד וברור: אם מדובר ברשימת כיבוד אכנס מהר ככל האפשר כדי להיות ראשונה להירשם לסכו"ם החד פעמי (או לרע במיעוטו: קופסאות השימורים). תלונות המעלית יזכו לרפרוף מהיר – זה הרי ברור שהמעלית עדיין לא עובדת וככל הנראה לא תעבוד לעולם. אבל כשזה מגיע לתמונות של הילדים במסגרות, זה נהיה מסובך. בהנחה שהם אכן יופיעו בתמונות, אני רק יכולה לקוות שהם ייראו מחויכים, מאושרים ועסוקים במשהו. כי כל אופציה אחרת תשבור לי את הלב. או תכניס אותי לסרט. שישבור לי את הלב.
לא הרבה דברים שוברים לי את הלב או מטרידים אותי במיוחד בהורות. הילדה לא אכלה ארוחת צהריים ומתקיימת על תמר מהבוקר? היא תחיה. שכחתי להביא לו לחם ללא גלוטן? שיאכל פריכיות. הקטנה חזרה עם מכה מהנדנדה? נו, העיקר שהיא חיה את החיים. אבל אם הילד צולם מרכין ראש, עם מבט שאפשר לפרש אותו קודר מה – פה התקלתם אותי.
זה אגב קרה לי. שוב ושוב ושוב כשאוהד היה בן שנתיים. במשך חודשים הייתי מקבלת סדרת תמונות, וכמו כל אם בישראל מחפשת רק את האחד שלי. כולם חמודים, כולם מתוקים, אבל איפה שלי רבאק? מתקרבת, מחדדת, מרחיבה את המסך ואוהד לא נמצא. פתאום, משום מקום, מבצבצת לו חולצת הסופרמן שלבש באותו בוקר. אבל הוא ממש רחוק מכולם. יושב בצד.
"הוא בטח היה שקוע בלחפור בור באדמה ולבהות בו, ככה זה כשאתה בן שנתיים", הייתי מספרת לעצמי. אבל למחרת אותו סיפור. "הוא בטח עייף, רעב, מתגעגע, מותש, מוצף, כועס", הייתי ממשיכה. אבל כשזה חזר על עצמו בפעם החמישית, שאלתי את הגננת. "למה הבן שלי לא מופיע בתמונות?", והיא ענתה לי בכנות: "לא אשקר לך, הוא אוהב לשחק לבד".
"זה לא מפריע לו. אם אני משדכת אותו לחברים, הוא זורם. אבל הוא לא מחפש את זה", המשיכה הגננת, וראתה איך הצבע ירד לי מהפנים, והנשימה נעתקה, והראש עבד קשה ורחוק מדי.
בימים לאחר מכן ראיתי בתמונה את אוהד עם חבר. לא יודעת אם היא הייתה מבוימת, אבל הלב ניתר. פעם אחרת, הוא ישב ליד ילדה ושיחק בחרוזים. ושנה אחר כך, בגן העירייה, דברים נראו אחרת. הוא כבר כיכב בתמונות של יצירות, ומשחקים, ואפילו רקד באיזה חוג. והלב שלי התרחב מחדש, וזכה לתיקון. והנה הילד שלי מופיע ביותר תמונות, והוא מאושר והחיים יפים, כי הנה – יש לי תמונה של הילד מאושר. אז הכל טוב, לא?
מה, אסור לה להיות מבואסת או עצובה?
בולשיט. לא סתם אומרים על תמונות שהן רגע בחיים. מי כמונו יודעות כמה קשה זה לייצר תמונה אחת טובה. עשרות סלפי מאוחר יותר, ועדיין לא קלענו בול בפוני. אז אנחנו מפלטרות, ומרטשות ומעלות "רגע ספונטני במעלית". ואני עדיין נופלת בפח הזה.
הבעיה הרחבה יותר שמזמנות התמונות בוואטסאפ, היא ההשוואה האנושית והבלתי פוסקת שלנו, כהורים. ה"למה רק הוא". למה רק הוא לא רוקד כמו כולם במסיבת חנוכה? למה רק הוא מסרב להשתתף? למה אותו לא מחבקים? למה הוא לא נגמל בקלות? למה הוא עם מוצץ כל היום? למה הוא לא קופץ על רגל אחת כמו שהוא כבר "אמור"? וכשהתמונות האלה מכות בך באמצע יום, זה מטריף את דעתך. זה מאיר לך בניאון את הפגם הזה, החולשה ההשוואתית. כולנו רוצים את הילדים שלנו שמחים, מחוייכים ומאושרים לפי קיו ומושלמים, כמו תמונה ממאגר תמונות. בטח ובטח כשהם בני שנתיים.
זה כבר כמה זמן שמתוך 20 תמונות, היא מופיעה באחת, אולי. בכל השאר מופיעים אותם ילדים באופן קבוע – אלה הילדים המציירים, או המחובקים, או המחוייכים או העסוקים. וכשאלה הבליחה באיזו תמונה, היא בהתה במשהו במבט אדיש. וזה כל מה שראיתי. לא ראיתי אף ילד אחר לבד, רק היא, בזרקור מטורף (וזה כמובן לא משנה שסביבה היו עוד חמישה). כל מה שראיתי זה את הילדה ההיא שתמיד מחבקת את אלה, מצולמת מחבקת ילדה אחרת (אלוהים שיעזור!) מה זה אומר? והסרטים בראש הופכים ברגע לסרטי אימה, וקצת מדע בדיוני.
זה מצחיק, כי נראה לי שטוב לה בבית ספר. היא יוצאת בחיוך, חוזרת בחיוך, חוזרת עם יצירות, וחוויות וסיפורים. יש לה חברות, יש לה עניינים. היא חיה את החיים. אני מעורה ומעורבת, ויודעת שהכל תקין. אז למה אני כל כך מודאגת? ולמה לעזאזל היא בוהה? ויכול להיות שאני מדמיינת, אבל זה אפילו נראה לי שהיא עצובה. ולמה, בעצם, היא לא מציירת בחדווה כמו החברות שלה? ולמה היא אף פעם לא מרימה את היצירה ומחייכת למצלמה? היא בדיכאון? רע לה? אולי עובר עליה טרקטור ואין לי מושג מה קורה בתוך הנפש העדינה הזאת?
והנה מחשבה הרבה יותר עגומה, אבל הכי מציאותית: אולי, רק אולי, יכול להיות שבאותו רגע באמת היה לאלה עצוב או קשה. ואולי היא התבאסה שהציור לא הצליח לה, או שהחברה לא חיבקה דווקא אותה. ואולי התמונה הזאת הייתה הכי מדויקת שיש. הרי היא לא הייתה מבוימת כמו טריליוני הסלפיז שלנו, היא הייתה אותנטית. אז מה, אסור לה להיות מבואסת ועצובה? והרי אם זה היה חוזר על עצמו, בשילוב של ילדה שחוזרת בוכה, לא הייתי מניחה לזה. אבל זה לא. זה תמונה שנשלחה בוואטסאפ. אז אולי תתקדמי אמאל'ה?
תמונה הורסת, תמונה בונה
תהיתי מה היה קורה אם הבוס במערכת היה מצלם אותי במהלך היום. מה היו רואים שם? קצת שמחה ואושר בפינת קפה, עייפות של שתיים בצהריים, תסכול מטורף כשהמערכת נופלת, כעס כשנכנסת שיחה מעצבנת, וכמה רגעי חיוך של ארבע אחה"צ, כשמתחילים להשתטות. גם לנו יש את הרגעים האלה. שאנחנו בוהים. זה לא אומר שחרא לנו כל היום. רק חלק מהזמן.
ובכל זאת בא לי להגיד: גננות ומורות יקרות – או שאתן שולחות תמונות מושלמות של הילדים שלי או שתוותרו. ואם אתן לא נותנות לי את התמונה המלאה – אל תיתנו לי אותה בכלל. לא רגעים, לא חלקים. או הכל – או כלום.
ואם אצא רגע מעולמי הנרקסיסטי, ואזכור שיש לאנשי הצוות עוד כמה דברים פעוטים על הראש חוץ מסינון תמונות כמו, נניח, לחנך את הילדים שלנו – אז אני אהיה חייבת להסתכל על הכל בצורה קצת יותר בוגרת. לסמוך על האינטואיציות, ובעיקר על הילדים שלי, להסתכל עליהם דרך העיניים שלי, ולא דרך עינית המצלמה, ולראות את המצב כמו שהוא: עם העצב, והתסכול, ועם השמחה ועם הסיפוקים. בלי פילטרים. מטורף, הא?