בגדול, השנה הזו התחילה בחלומות באספמיה ונגמרה בחלוק ופיג'מה. זו הייתה אמורה להיות שנה עגולה ומושלמת עם הבטחה גדולה. אחרי הכול, עשור חדש - מה כבר יכול להשתבש בו? אבל ממש כמו חתונה שנקבעת לתאריך יפה וזכיר, 2020 עלתה לנו ביוקר ולימדה אותנו שיופי אינו ערובה להצלחה. ובדומה לאותה הזמנה לחתונה בתאריך המושלם מושלכת לפח כמו כל החתונות הרגילות, כך גם אנחנו נשמח לעשות לשנה האזרחית האחרונה. 2020, היית יפה למראה עין אך רקובה מבפנים. למדנו ממך לא מעט על עצמנו, אבל יכולנו גם לוותר על השיעור הזה, אם להיות כנים. זו הייתה השנה שהייתה.
ינואר-פברואר: שמועות על עטלפים ופנטזיות על יולי-אוגוסט
החודשיים הראשונים של 2020 התנהלו כרגיל, בתחושת המובן מאליו וזחיחות הרוח שחיינו בה. חודש לפני כן, יניב ואני עוד נפשנו בבוקרשט והתלבטנו אם נצליח להשחיל איזה נופשון זוגי נוסף השנה. כרטיסי טיסה לחופשה משפחתית באוגוסט 2020 כבר נרכשו. הילדים החליפו נזלת, כמו גם כינים. עד כדי כך הקרבה הייתה בקרבנו.
ריחוק חברתי היה קונספט ששמור לאימוני כושר ולשונאים שלנו. הדיבור על עטלפים מסין התחולל בעיקר במספרות, בין ריכולים על ענייני דיומא. ימי שישי נשמרו לסידורים, שופינג ובתי קפה, והתסכול היחיד של ההורים היה מדוע מערכת החינוך מעזה לקחת חופש בל"ג בעומר ולמה הצהרון מסתיים ב-16.00 ולא ב-17.00. האם ההורים לא סבלו מספיק? כולנו ייחלנו לכמה ימי חופש או עבודה מהבית. כולנו הגענו לעבודה ויצרנו רעשים של רכבת תחתית ורק רצינו שיהיה קצת יותר שקט ופחות המוני.
מה למדנו? תיזהרו ממה שאתם מייחלים לו? אחח, 2020, את ביץ' מהגיהנום.
מרץ: סגר א', פסח משפחתי.
משך הסגר: 14/3-4/5
זה היה סגר שכל כולו עסק ביעדים, מטרות ומשימות שנידונו מראש לכישלון חרוץ ומפואר. הרעיון היה להמשיך לקיים שגרה תקינה בתוך אנדרלמוסיה, וזה אומר לצאת מהפיג'מה בכל בוקר, לנהל לו"ז יומי וליהנות מזמן איכות עם כל המשפחה הגרעינית. יחד. בחלל אחד מחולק שמתגלה כמקום הקטן והמחניק ביקום. ואם לא די בכך, הלו"ז היומי גם כלל את ניקיונות פסח ובישוליו ולא מעט דיונים סביב: "יחסינו לאן?" – יחסינו עם הילדים, עם הבעל, עם המטאטא, עם המניקוריסטית.
כל מה שתכננתי כאם – נכשל. סדר היום לא הוכיח את עצמו והטבלה הושלכה לפח, ניסיתי לצאת מהפיג'מה וזה תמיד יצא קצת חצי (לטובת הפיג'מה). זמן האיכות עם הילדים היה על הקצה, הציפורניים נשברו, השיער קרס לתוך עצמו ונגזר לפוני כאחרונת המושפעות.
מה כן קרה? ראשית, הליכות ספורטיביות בשדות ופלירטוט עם עולם הטיקטוק כי אני במשבר גיל 40. כמו כן, הדבר היחיד שלא תכננתי: נכנסתי למטבח. העפתי את השניצלים הקפואים וההתוודעתי לחזה העוף. וכן, התחלתי לאפות. לחלוטין משימה שלא הייתי מוכנה לה, מטרה שמעולם לא נכנסה אפילו לא לתת של התת מודע תחת "דברים שארצה להגשים עד יום מותי", אבל זה קרה והוכיח לי שדברים אפויים וטובים קורים בלי שמתכננים אותם. ממש כמו ההריון של אדווה.
מה למדנו? שאפשר לעשות סדר פסח בבית עם כל הברכות ולא להתגרש.
ספטמבר: סגר ב', תלישת שערות
משך הסגר: 18/9-1/11
קצר יותר מהסגר הראשון אך הרגיש ארוך פי שבעתיים. היה זה סגר של מערכת החינוך. כל השאר (כמעט) התנהל כרגיל מלבד כמובן הסטייט אוף מיינד הנפשי והמעורער של כל הורה עובד בישראל. הציפייה הייתה ברורה ומגוחכת: הורים, תעבדו מהבית. ילדים, תלמדו מהבית. וניכר שמקבלי ההחלטות עברו אירוע מוחי בזמן קבלת ההחלטה.
היה זה חודש וחצי שאת מרביתו העברנו במצב קיומי של גב מכופף וחשיפת שד אקראי בצילומי זום נוכח כל מחנך בישראל. לרגעים היה זה אף מיותר להתיישר, כי התחושה הייתה שכל מה שעשינו היה לעבור ממסך של תלמידת ו' למחשב של תלמיד ג' לחוברת של תלמידת א' ומפעם לפעם, התכופפנו עוד יותר והשפל, סליחה על משחק המילים המדויק, היה בשיאו.
כשכבר יישרנו את הגב, כל מה שנותר לנו היה לטגן שניצלים ולהזיע בחום יולי-אוגוסט שהתארך זמן רב הרבה יותר ממה שתוכנן. ואי אפשר שלא לתהות למה לא נשארנו במיטה, עם שמיכת הפיקה מעל ראשנו.
מה שכן, גילינו את ימי שישי וגילינו את הקניות בסופר וגילינו שזה המקום היחיד שנשאר לנו להתלבש אליו, לראות אנשים ולהתעכב עוד קצת ליד מעבר העוגיות. שישי חזר להיות יום של סידורים בסופר וקפה TOGO. כמו הדבר האמיתי, רק הרבה יותר עלוב וממוקד.
מה למדנו: שאנחנו חרא מורים, בגדול.
דצמבר: סגר ג', פיג'מה
משך הסגר: 27/12-9/1
הסגר המפתיע מכולם אם כי ביי פאר המוצלח שבהם: הילדים (רובם) במסגרות, ההורים בבית. איך לא חשבו על זה קודם? מצד שני, זה סגר פיהוק. כולם כבר משלימים איתו או מקווים שהוא האחרון ברשימה עד לחזל"ש של ממש, יש אפילו כאלה שמקווים שיימשך כדי שיצליחו להספיק עוד כמה מטלות שציפו להן (מעבר דירה, פרויקט חדש) לפני שהחיים באמת יחזרו לימי טרום קורונה. עבורי הוא בעיקר סגר הפיג'מה. מגיע בחורף ומעניק הצדקה מלאה להישאר בתוך בגדי הלילה החמימים. אין לי זומים לתפעל, אין חלות לאפות, אין חג שצריך לנקות לכבודו. הסגר גם מגיע מעט אחרי בלייק פריידי, כך שגם אין כסף או רצון (טוב, כסף) לקנות משהו ומי צריך בכלל - אם כל היום נשארים בפיג'מה?
ממש כמו לפני סוף סדרה אהובה, ספר טוב, הריון ארוך – יש תחושה כזו שהסוף קרב מהר מדי. בדיוק כשהתחלנו להרגיש בנוח, זה נגמר? אז משתהים על הרגע, מדפדפים קצת אחורה, בודקים מה הרגשנו בהתחלה ואיך הגענו עד הלום ובסתר הלב, מתחרטים שהמסע קרוב לסיומו. יש לי פלאשבקים של זומים ועצבים וגם של הליכות משפחתיות בשדה. ופתאום רעיון הקורונה הולך להתמסמס ומה נעשה עם כל חוסר ההגבלות המטורף הזה?
אני אגיד לכם מה: נחיה. זה מה שנעשה. נחיה. נטוס. ננשום. ניפטר מהמסכות. נלבש חזיות. נצא עם חברות. נכיר מחדש את בן הזוג. נלך להופעות. נחזור לחוגים. נתגעגע לילדים. נבקר את סבתא בבית אבות. נשמיש מחדש את אמא ואבא. ונגיד תודה על המסע החשוב ונבעט לו בתחת כל כך חזק עד שיעוף חזרה למקום שממנו הוא בא. זה מה שנעשה. 2021, בואי בטוב. את גם ככה מספר לא משהו, תהיי הכי יפה שאת יכולה.