כשהורים פונים אליי היום בשאלות סביב חינוך הילדים, אני בדרך כלל באה לתקן. הרי כבר נעשו שגיאות, כבר יש ילדים שמשלמים את המחיר ויש הורים שמורטים את שיערות ראשם בתחושת חוסר אונים. ברגעים האלה אני אומרת להורים מה לא לעשות: לא להשפיל, לא לנדנד, לא לדבר אל הילדים בסימני שאלה, לא להעניש. אז מה כן?
הגבול הוא גם בשבילכם
הורים כיום נמצאים בתפר של מה שהיה בעבר הרחוק (במשך כל ההיסטוריה האנושית), לבין מה שקורה בהורות העידן המודרני. אז היה רע, כי השתמשו באלימות ובהשפלות. היום רע זה כי עושים את ההיפך: מתרפסים, לא נוקטים עמדה, לא שומרים על ערכים. אלו שתי נקודות קיצון שאף אחת מהן אינה טובה. אני מציעה את האמצע - למצוא את המצב בו אנחנו יכולים להעביר לילדים מסרים, בעקבות התנהגויות שלנו, שילמדו אותם איפוק, בטחון עצמי, כבוד לזולת, עזרה בבית ובחוץ וכל שאר הירקות.
אז מה צריך לעשות כדי להצליח בכך? הנה שלושה דברים מרכזיים:
1. דברו ברור, קצר, עם נקודה בסוף משפט ורק פעם אחת. הילדים ישמעו, יבינו, ואז יחליטו אם בא להם או לא בא להם לעשות מה שבקשנו. אם ביקשנו לבוא לארוחה הם יבחרו אם לבוא או לא. אם יבואו – יהיה כיף, אם לא יבואו – הארוחה תחזור למקרר ותחכה שם למחר. אם ביקשנו לבוא להתקלח, הם תמיד יכולים לבחור אם לבוא בכיף או שאני אקח אותם. אם יבואו בכיף תהיה להם מקלחת חמודה ונעימה, אם לא יבואו – אקח אותם ואז המקלחת תהיה קצרה ואולי גם לא נעימה.
בשני המקרים ברור שהם יבכו, יכעסו, יהיו רעבים, אבל חבר'ה, הם גם יהיו מופסדים. הילדים גדלים בחברה של שפע, והחמצת ארוחה אחת לא תפגע בגופם ו/או בנפשם, וכנ"ל מקלחת שנעשית ללא הסכמתם. מה שכן – הם ילמדו שאם מאחרים למקום מסויים, ייתכן ומה שיש שם לא יחכה לנו, ולפעמים, אפילו שאתה לא רוצה, אמא ואבא קובעים עליך כי הם המבוגרים שיודעים יותר טוב. אחרי כמה פעמים כאלה הם ידעו להגיע בזמן לבית הספר, להגיע בזמן להצגה, לא להעמיד פנים שלא אכפת להם ולהבין את חשיבות שיתוף הפעולה עם ההורים ולא סירוב מתמיד ועיקש לבקשותיהם. בעיקר הם יבינו שהם עצמם הם אלו שקובעים איך המצב יראה: תהיה ארוחה אם אגיע בזמן, תהיה מקלחת נעימה אם אשתף פעולה.
2. אני נשאלת ובצדק, אז מה במקום עונש? התשובה: תוצאה הגיונית. אתם מענישים את הילדים כאשר אתם רוצים ללמד אותם לקח בעקבות דבר רע שעשו או אמרו. אתם מאיימים בסנקציה כאשר דברים שאתם מבקשים לא זוכים בשיתוף הפעולה של הילדים. עונש הוא מציאות שאתם יוצרים (לא תרד איתי למטה, לא תקבל ממתק, לא ניקח אותך לחוג שאתה אוהב וכו'), אבל שאין לו כל קשר למה שהילד עשה. למשל, התחצפת – לא תראה טלוויזיה, הרבצת לאחיך – לא היית ילדה טובה ולא מגיע לך ממתק, את בוכה וצועקת ומרביצה – תלכי לחדר. מה הקשר? מה בין ממתק לבין מכות? מה בין טלוויזיה לבין נימוס? כלום. בעצם יש משהו – השפלה. לכן, אני נגד עונשים, אבל מאוד בעד פעולה, ורק כזו שקשורה באופן הגיוני למעשה של הילד.
למשל, אם לא תסדר את הצעצועים אני אסדר (הרי אתם רוצים להיות מודל לסדר, לא?) אבל אז אהיה כל כך עייפה שלא יהיה לי כוח לסיפור לפני השינה. או: תצחצח שיניים. אם תבחר לא לצחצח אני אצטרך לשמור על השיניים שלך ולכן מחר לא אוכל לתת לך דברי מתיקה. או: כל פעם שתציק לאחותך אני ארחיק אותה כדי לשמור עליה. או: התחצפת אליי וכל כך נעלבתי שאין לי חשק להיות נחמדה, ולכן אני לא לוקחת אותך איתי לקניון. המסר שלי הוא: תפעלו, אל תדברו, ותייצרו מציאות הקשורה באופן הגיוני למעשה הילד. רק כך הוא יצליח ללמוד.
3. אתם צריכים לעמוד בגבולות שהצבתם. הורים שואלים אותי מה לעשות כדי שהילד יעמוד בגבול שהצבנו לו. הורים, ילדים לא צריכים לעמוד בשום גבול. אתם שמים גבול ואתם צריכים לעמוד בו. כשמצאתי עצמי רושמת לבתי פתקים לבית הספר על כל מיני דברים שהיא שכחה, הודעתי לה, בשקט רב, שאני מניחה שעוד כמה פתקים כאלה אקבל הזמנה לשיחה בבית הספר, ושהיא תדע שאני לא אלך לשיחה הזו כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד יום עבודה. מאותו יום הפסיקו השכחה שלה. פלא? לא! היא פשוט האמינה לי שאקיים זאת (הכירה אותי מספיק לדעת שאם אני אומרת, כך יהיה), ולכן ידעה שעליה לדאוג לעצמה כי היא תצטרך לתת את הדין בבוא היום.
אם אמרתם "לא" - הגבלתם את הילד, עכשיו שמרו על הגבול. הילדה תבכה, תצעק, תאיים עליכם בניתוק החברות איתכם ואתם אמורים לא להתרשם מזה ולא להתעלף מזה. רק כך הם יכבדו את מה שאתם אומרים.
כך לומדים
יום אחד היו לנו כרטיסים לכל המשפחה להופעה בפארק יהושע בתל אביב. התכוונו כולנו ללכת והודענו לבן המתבגר והמאחר התמידי שלנו, שהפעם, בגלל קשיים נוראיים במציאת חנייה ובגלל ההליכה הרבה ברגל, ובעיקר בגלל שאנחנו לא רוצים ולא רוצות להפסיד אף דקה מההופעה – שאנחנו נצא ממש בזמן. עם מבט בעיניים, עם התכוונות אמיתית, הודענו לבן השנטיונר שאנחנו לא נחכה למאחרים. ואכן, לא חיכינו לו. הוא היה כנראה בטוח שנחכה, הוא כבר היה רגיל שאנחנו מחכים וכועסים, והוא בחר (באופן לא מודע ולא במזיד) לאחר גם הפעם. אלא שהפעם הוא לא מצא אותנו. אנחנו כבר היינו בהופעה. אני זוכרת שהלב שלי דפק בעוצמה. אני זוכרת שהמחשבות בראשי הסתחררו: עשיתי נכון? למה דווקא היום? איך הוא ירגיש? למה אני עושה לו את זה?! הרי הוא ילד טוב, ועוד כל מיני מחשבות של רגשות אשם.
כמעט 40 דקות אחרי שההופעה התחילה, הגיע הבחור. קיבלנו אותו בזרועות פתוחות ובחיוכים ושמחנו איתו שהוא יראה לפחות חצי הופעה. רק שתדעו לכם, שמאז הוא לא איחר אפילו פעם אחת ביציאות משפחתיות משותפות. אם הוא היה צעיר יותר, הוא היה מחכה למטה או אצל השכנה והיה מגיע לאותה מסקנה: שלא כדאי לי לאחר. ברור שזה מלווה בצער רב, בתסכול, אולי בכעס על ההורים – אבל כך לומדים.
לימודים מהנים!
סופר נני בפרקים חדשים בימי שני בשעה 21:30