אני מכירה אותם כבר שנים וראיתי את הילדים הולכים וגדלים. אני זוכרת את הבכורה נכנסת לצופים, נכנסת לחטיבה, עולה לתיכון וגם מתגייסת. אני זוכרת את השבר של האח הצעיר כאשר אחותו, מושא הערצתו, הלכה והתרחקה ממנו ככל שהתבגרה ורכשה תחומי עניין אחרים, כמו בנים, למשל. והנה, האישה הצעירה הזו בת 23 בלבד והיא החליטה להפסיק לגור בבית. אני יודעת שהמונח השגור הוא "עזבה את הבית", אבל החלטתי להשתמש במילה רכה יותר כדי לייצר תחושה רכה יותר. הם אכן עוזבים את הבית אבל אין זו טריקת דלת, אלא יציאה לדרך חדשה שנראית להם מתאימה להם יותר.
העניין הוא, שכשהילדים בני 23 בלבד, ההורים הישראלים עדיין רוצים אותם לידם. כאילו זה גיל לא נכון לצאת לגור מחוץ לבית. נכון גם שרוב הבוגרים בגיל זה מתקשים לקיים עצמם לבד מחוץ לבית הוריהם (עלויות השכירות, המחייה, הלימודים, הנסיעות, הבילויים), ולכן נשארים, וכך מתחזק הרעיון שלעבור לגור לבד, מחוץ לבית ההורים, בגיל צעיר כמו 23 – זה מוקדם מדי.
אלה שעוזבים כדי ללמוד בעיר אחרת – זה עוד מובן וההורים גם נושאים בחלק מהנטל הכלכלי, אבל אלה שהחליטו שהם עוברים לגור לבד, כמו שכנתי בת ה-23, והסיבה היא לא לימודים אלא רצון בעצמאות ומרחק מההורים – אלה משלמים מחיר רגשי יקר.
למה? כי הוריה עוד לא רוצים לשמוע שיש לה בית אחר ושיש לה חיים שלמים שאינם נושקים לחיים שלהם. הם לא רוצים להשלים עם הרעיון שהיא "לא צריכה אותם". הם נעלבים כי היא לא מגיעה מספיק לביקורים (בעיניהם) והם נעלבים עוד יותר כאשר היא כן מגיעה אבל אומרת ברגע מסוים "אני צריכה לחזור הביתה, יש לי המון עבודה לעשות בבית", וכמובן מתכוונת לדירה השכורה שהיא גרה בה עם שותפה. הבית הוא כבר לא הבית שלהם. אופס, זה כואב. הילדה פרסה כנפיים וההורים עוד לא מוכנים לשחרר.
שלא יעופו בכעס
יש משהו מאוד עמוק ומאוד קדמוני, יצרי, אבולוציוני אולי בכך שאנחנו רוצים להרגיש שיש לנו טעם, שצריכים אותנו, שהילדים זקוקים לנו לצורך המשך התפתחותם ואצל רבים מההורים זה לא נגמר כאשר הילדים החליטו שנכון להם שזה ייגמר.
יש הורים ששחררו את ילדיהם כבר כשהיו בגיל ההתבגרות ויש הורים שלא שחררו גם אחרי הצבא וגם לקראת גיל שלושים. אני זוכרת את בתי, כשעדיין גרה איתנו, בת 23 בערך, סטודנטית, עצמאית, חזקה, עובדת, מרוויחה (גרושים), נוהגת (במכונית של ההורים), מחליטה החלטות וקובעת על עצמה, כשעמדה לצאת איזה שישי אחד בערב ונפרדה ממני ומבעלי. "ביי, הורים, להתראות", אמרה ויצאה. אני עוד הספקתי לקרוא "תהני" והסטתי את המבט שלי חזרה לטלוויזיה. בעלי שיחיה, הנמיך את הטלוויזיה, פנה אליי ושאל אותי: "לאן היא הולכת?".
"אני לא יודעת", עניתי לו.
"ועם מי היא יוצאת?", שאל.
"אני לא בטוחה", עניתי לו.
"ומתי היא תחזור?", הוסיף.
"ברצינות? אתה חושב שהיא אומרת לי מתי היא תחזור? אתה חושב שהיא יודעת מתי היא תחזור?", שאלתי אותו בחזרה. בקיצור: פולני.
אני מניחה שכן ידעתי, לפחות בראשי פרקים, מה היא עומדת לעשות. בטח אמרה לי משהו בסגנון "אני יוצאת עם דנה וניפגש עם החבר'ה. נשב באיזה מקום על בירה. נקשקש. אל תדאגי". מי החבר'ה? פחות או יותר ידעתי - חלק מהתיכון, חלק מהצבא, חלק מדייטים קודמים. איפה יישבו? גם הם עצמם בטח עוד לא היו סגורים על עצמם, אז בשביל מה שתזרוק לי סתם שם של מועדון. והאמת? לא דאגתי. מה יעזור לי? אני שם לבוא לעזרתה אם תזדקק לי? גידלתי אותה, לימדתי אותה לא לקחת משקה מזרים, הקניתי לה ערכים של לבוש ראוי ושל כבוד עצמי וזהו, היא ברשות עצמה. נכון, גרה בבית, מחויבת לחוקים של הבית (לכבות אחריה את האור, להכניס כביסה שלה לסל, להוריד את הכלים שלה מהשולחן ולרחוץ אותם ועוד כאלה דברים), אבל היא ברשות עצמה. היא עצמאית. שנה אחרי זה היא כבר עברה לגור עם ידיד/שותף בדירה בתל אביב.
אם לא נראה את העצמאות של הילדים שלנו, אם לא ניתן להם בגיל המתאים (ואחרי צבא זה בהחלט גיל מתאים לדעתי) את החופש שלהם, אם נייצר חיכוכים וציפיות גבוהות מתוך הצרכים המאוד פרטיים/אגואיסטים/אישיים/תלותיים שלנו – יעופו לנו הגוזלים בכעס, ואולי מבלי רצון לשוב, והרי את זה אנחנו לא רוצים.
אז "עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך. רק אל תשכח יש נשר בשמיים. גור לך".
כל כך יפה אמר זאת אריק איינשטיין ואני מסכימה איתו.