עונה נוספת של סופר נני תמה. פשוט זה לא היה, וגם לא קל, אבל זו היתה חוויה מתמשכת של עשייה עם הרבה סיפוק וצמיחה של ההורים, של הילדים וגם שלי. כמו בכל עונה, כך גם בחיים, אני לומדת תמיד משהו, מקצועית ואישית. גם מהעונה הזאת שהביאה איתה המון רגעים מרגשים, מחזקים, קשים ורכים, למדתי המון. הנה 8 תובנות משמעותיות:
1. אתם הורים מדור אחר. הבנתי שאתם, רוב ההורים הצעירים של היום, שייכים לדור חדש של הורים. דור של קצב יותר מהיר, של ווטאצאפים, של אפשרות צילום מיידי וגם שליחתו לסבים ולחברים. דור שלא רק שרוצה תשובות מהירות אלא גם רוצה שינוי מהיר.
אכן, בפרק של 50 דקות בו אתם צופים יש שינוי מהיר מאוד (דעו לכם שילדים יכולים לשנות התנהגותם מהיום למחר), אבל אל תשכחו שאותן 50 דקות מרוכזות ומתומצתות מחמישה ימי עבודה רציניים ואינטנסיביים מאוד של ההורים וגם שלי. הבנתי שרובכם רוצים טיפים, אבל טיפים, יקיריי, זו טיפה בים. טיפ הוא זמני מאוד ונכון לעכשיו, לקושי של כרגע, אבל מה תעשו בקושי הבא? לכן, למרות הרצון שלכם של מהר מהר – אין לכם ברירה אלא ללמוד לאט ואז השינוי יקרה מהר.
2. אתם יודעים מה לא לעשות, אבל לא יודעים מה כן. כמעט בכל בית יש בעיות, קשיים ודילמות, שאמנם אתם וגם אני, יודעים מה לא לעשות כדי להתמודד איתם (מכות, סטירות, עונשים, השפלות), אבל אף אחד לא לימד אתכם מה כן לעשות. הבנתי שחלק גדול מההורים של היום פשוט אובדי דרך. זה ממש כמו ללכת לאיבוד. לא מספיק לדעת לאן לא ללכת, אלא צריך לדעת לאן כן, ואיך, ומתי, ובאיזו עוצמה.
3. רוב הקשיים בגידול הילדים נובע מחילוקי דיעות בין בני הזוג. לא תצליחו להימנע מחילוקי דיעות. אתם אנשים שונים שחושבים אחרת, שבאים מבית אחר ולעיתים מתרבות שונה. הערכים שלכם לא תמיד זהים ולא באותו סדר עדיפות וזה גורם לאי הסכמות שרק הולכות וגדלות אם לא מוצאים להן פתרון. המסקנה היא, לעיתים מאוד קרובות וכפי שראיתם בתכנית, למצוא את דרך האמצע. למצוא את הדרך שלא עושה נזק לילד לטווח הרחוק. רוב ההורים רוצים עכשיו, כרגע, לגרום לילד נחת ושביעות רצון, אבל החינוך הוא תכנית ארוכת טווח וגם במחיר של ילד שלא מסכים איתכם וכך גם מגיב.
למדתי שאם יש רצון אמיתי, שלעיתים מגיע בעקבות מצוקה אמיתית – יש גם נכונות ויכולת לעשות שינוי. הכל, בסיכומו של דבר, תלוי בנו, בכם. אלו לא הילדים, אלו אנחנו.
4. ילדים חזקים יותר ממה שאנו חושבים. בבית משפחת סאיג פגשתי את אורי הקטן שלא פסק להתאבל על מות סבתו. מה שצריך היה זה ל"סדר לו את זה בראש" ולהגיד לו בכנות ובאהבה שהוא לא יראה אותה יותר לעולם לעולם. ראיתי מה קורה לילד כאשר אומרים לו משהו שנראה ממש הגיוני למבוגרים, כמו "סבתא בשמים" או "סבתא נפטרה" והילד, ביכולת החשיבה הקונקרטית והמצומצמת שלו, חושב על משהו לגמרי אחר. הוא חושב שסבתא אכן באמת בשמים וכל שצריך זה רק להתרומם גבוה מספיק כדי להגיע אליה. קיבלתי חיזוק למחשבתי שניתן לסמוך על חוסנם של ילדים ולהגיד להם את האמת, כמובן בהתאמה לגילם, ובצורה כזו שיבינו. לכן, המסרים שסבתא לא תחזור יותר, הידיעה שיותר לעולם הוא לא יראה אותה, אלו היו הדברים הנכונים לעשות. מרגש היה לראות איך אורי צומח ומתבגר מהבנת המציאות והיכולת שלו לגדול ממנה.
5. ילדים הם ילדים. פגשתי את עדי דרום, אבא לשניים מבאר שבע, שיתמותו בגיל צעיר, כשאביו נהרג במלחמת לבנון, השפיעה עד כאב על הורותו. דמיינו לעצמכם ילד בן שלוש שעומד במרפסת ביתו ומחכה לאבא שלו שיחזור, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש עד שיתייאש אחרי שלושה חודשים וחצי. דמיינו את נפשו של אותו ילד שהבין לפתע שאבא לא יחזור. לא אמרו לו, לא הכינו אותו, לא הסבירו לו והוא הבין זאת לבד, ללא הכנה, אחרי חודשים של ציפייה ולב שבור וללא עזרה רגשית. הילד הזה, יש סיכוי שיסגור את ליבו כדי לא להיפגע יותר. המסקנה של ילד בן שלוש שעובר חוויה כזו תהיה ש"לא כדאי להיות רך ופגיע, הרי בסוף המציאות טופחת לך בפנים ואתה נפגע ונפצע ומדמם לעולמים". כך עלול הילד לחשוב ולכן ייצר לעצמו חומה סביב ליבו, לא יסכים לבכי סביבו ולא להתנהגות תינוקית אצל מי שנראה לו גדול מספיק. מרגש היה לראות איך עדי מבין שזה לא הדבר הנכון, שילדים הם ילדים וצריכים שנאפשר להם להיות כאלה, שילדים בוכים כי הם ילדים ואנחנו צריכים לאפשר להם זאת, שתפקידו של אבא, תפקיד אותו לא ראה כמודל בגלל היותו יתום, לאפשר לילדים שלו לגדול ולצמוח לא בדרך של איטום רגשות אלא בדרך של תהליך התפתחות תקין.
6. תיקנתי גם את עצמי. בבאר שבע פגשתי את מיטב לוי, ילדה בת חמש, שהבינה שכדי להביא אליה את אמה העסוקה עם תינוקות קטנים, מה שעליה לעשות זה לנדנד ולנדנד ולנדנד עד שאמה יצאה מדעתה. מיטב החזירה אותי בעוצמה גדולה מאוד לילדותי שלי. כבת יחידה בין שלושה אחים בנים, היו רגעים שהרגשתי שאני לא נראית ואני לא נשמעת. כאילו תמיד היו מסביבי כוחות גדולים יותר ואני הייתי צריכה לדבר יותר חזק, לחזור על כל דבר שאני אומרת פעמיים כדי שישמעו אותי, להתנהג כך שישימו אליי לב. היו רגעים, כשצפיתי במיטב, שהיו דמעות בעיניי כי ראיתי בה את עצמי כילדה קטנה. התיקון עם מיטב היה, באופן חלקי, גם תיקון לי עצמי.
7. לעשות הכל באהבה. בעונה הזאת פגשתי את חדוה ויוסי, כבדי שמיעה, הורים לשני בנים, אור ודן, שלא הצליחו לייצר ביניהם קשר ושפה משותפים. הכניסה לביתה של משפחת מזרחי היתה שונה מכל כניסה אחרת שלי. לפני שהגעתי לביתם עשיתי עבודת עומק ושטח להכיר את נושא כבדות השמיעה, לדעת את המשמעות של להיות ילד שומע להורים חרשים, וכמובן נעזרתי בנשים מדהימות, מתרגמות לשפת החרשים, שאיפשרו לי ולחדוה ויוסי לקיים תקשורת. הרגע בו יוסי חיבק את דן הבוכה בהיסטריה, ודן נכנע לאהבתו ונרגע – היה רגע מרגש מאוד גם עבורי. שוב הוכחה לעוצמת האהבה והרוך. זה לא לוותר על מה שאתה חושב לנכון, אלא לעשות זאת בדרך של אהבה.
8. לפעמים רציתי להרים ידיים. אני מודה, שגם בעונה הזו היו רגעים בהם בכיתי, בהם כעסתי, בהם כמעט והרמתי ידיים בייאוש. אני שמחה שאני אשה חזקה ונחושה וכי תחושת השליחות שבי והאופטימיות שלי איפשרו לי להמשיך ולעבוד, להמשיך ולייצר שינויים. אני מזכירה לכם את שלושת הא' אשר חייבים להיות בחיינו כדי שנוכל ללכת הלאה וקדימה, ואשר מכוונים גם אותי בעשייה שלי ובחיי היום יום שלי: אופטימיות, אמונה בעצמי ואומץ.
תודה לכם, כולכם. נמשיך להיות בקשר. מיכל.