משם המשכנו לטיול בנמל תל אביב. הנמל היום מלא אטרקציות לילדים, מסעדות ובתי קפה שאפשר לשבת בהם כשהילדים מסתובבים על הדק. הזענו עם הקטנים בגינת שעשועים מיוחדת במינה, ראינו ליצנית שהילדים משכו לה ברגלי העץ הגבוהות, נדנדנו אותם, הגלשנו אותם, טיפסנו איתם על חבלים והם השיטו את ספינת השודדים ששם.
בסוף הטיול, בו הילדים היו מאושרים ואנחנו היינו רצוצות, קינחנו בגלידה. בתי ואני יושבות ומלקקות גלידה משמינה, הפעוט מחזיק גביע ופל ונושך בו, ואיתי, אחרי שכבר ליקק חצי מנה, התחיל להסתובב לו סביבנו ומצא גדר שאפשר לטפס עליה ובסופה, בגובה מטר בערך, יש משטח שאפשר לשבת עליו. בעודו מטפס, אמו רואה זאת ואומרת לו "רד חמודי, זה גם מסוכן וגם נורא מלוכלך". איתי, ילד טוב שכמותו, התחיל לרדת אחורנית ובתי פנתה אליי בגאווה ואמרה לי "את רואה איזה ילד טוב הוא ומשתף פעולה?!". עוד היא באמצע המשפט ואני רואה את איתי אומר לעצמו "אבל אני מחליט עליי ואתם לא מחליטים עליי", ועולה ומטפס שוב.
התאפקתי לא לפרוץ בצחוק, והאמת, עשיתי משהו לא חינוכי בעליל כשאמרתי לבתי "עזבי אותו. אני משגיחה עליו". בתי, כנראה כדי לשמור על כבודי, ויתרה על שלה ורק אמרה לו להיזהר. למה הייתי כל כך מלאת גאווה? כי ראיתי בעיניי, ושמעתי במו אוזניי, את הילד הדמוקרטי.
הלו, גם אני פה!
רבות אני כותבת לכם על הילדים של היום, שכל כך שונים מהילדים של פעם ובעיקר כי הם גדלו באווירה אחרת. אני גדלתי באווירה מאוד אוטוקרטית: ההורים קבעו עליי, אחי הגדול קבע עליי, המורים קבעו עליי והייתי צריכה לעשות דרך כדי להבין שרק אני קובעת עליי. שאני צריכה להתחשב באחרים וגם בקודים החברתיים ובחוקים של המדינה שלנו וגם בכמה חוקים אוניברסליים (לא לגנוב, לא להשפיל, לא להרוג אף אחד וכדומה), אבל הילדים של היום גדלים באווירה שגם הם נחשבים. שגם להם יש קול, והמשפט "אתם לא קובעים עליי" הוא ספינת הדגל של התחושה הזו שלהם.
כל ילד רוצה לקבוע על עצמו ועל מציאות חייו הכי הרבה שניתן. הרי אתם, אנחנו, ההורים והמחנכים, קובעים להם את סדר היום, מה יאכלו, לאן ילכו, מתי ייכנסו למיטה לישון, איך יקראו להם וכמה אחים ואחיות יהיו להם. ההורים קובעים עליהם איפה יגורו ולפעמים גם מה ילבשו – אז כל כך מובן הוא הרצון שלהם והצורך שלהם להרגיש, מדי פעם, שהם קובעים דברים במציאות חייהם.
גם אני, כילדה, הרגשתי כך, אבל אני גדלתי בדור בו זה לא היה לגיטימי. אני גדלתי בדור בו קול הילדים כמעט ולא נשמע. צייתנו. הילדים היום לא מוכנים לציית בעיניים עצומות. הם רוצים את דרכם, את רצונם, את מה "שבא להם".
אז מה עושים? לעיתים עושים את מה שאני עשיתי: מאפשרים להם לקבוע. אם זה לא באמת מסוכן, אם אני מוכנה לשקול שוב את סיבת האיסור או ההגבלה שלי, אם אני מבינה את הצורך שלו לקבוע לפעמים – אאפשר לו.