התחלתי לנסוע לעבודה באוטובוס, כמעט מדי בוקר. יש לי מכונית פרטית וחניה ליד המשרד, אבל לנסיעה באוטובוס יש בעיניי הרבה מעלות: האפשרות לחשוב בלי הפרעות, להתעדכן בחלונות הראווה, לקבל חיוכים מאנשים ואפילו פניות מחמיאות על עבודתי.
חוץ מכל אלה, אני גם זוכה להכיר מציאות של אנשים אחרים; לפני כמה ימים שמעתי שיחה בין שתי נשים באוטובוס. הנשים, שתיהן באמצע שנות ה-30, דיברו על חילוקי הדעות בינן לבין בני הזוג שלהם סביב נושא גידול הילדים. ואז נזכרתי שפעם לא היו שיחות כאלה; מחלוקות על גידול הילדים הן נושא חדש.
האבות של היום מעורבים יותר
כשאני הייתי אמא צעירה, אבי הילדים לא התערב בחינוכם. נכון שאימהות היו אומרות לילד "חכה חכה שאבא יחזור, הוא כבר יראה לך", ואבא אמנם היה חוזר ומפליק או מאיים, אבל האבות לא ממש קבעו את סדר היום של הילדים, וכמעט שלא התערבו בחינוכם.
אני זוכרת משפטים של אבות בסגנון "תראי את הילדים שלך, איך שהם מתנהגים", כאילו הילדים הם פועל יוצא של האימהות בלבד. גם אצלי זה היה כך. הייתי רוב היום בבית ולכן גם דומיננטית בגידולם.
אבל אני זוכרת שפעם אחת הבנות התחצפה אליי בצורה מחפירה. נעלבתי, כעסתי והודעתי לה שבגלל הפגיעה בי אין לי שום חשק לספק לה שירותים למשך כל שאר היום. כמובן שקיבלתי כמענה "אוף" גדול, ו"גם כן את", וכך היא נכנסה לחדרה.
כשיצאה כעבור חצי שעה ופנתה אליי בבקשה, לא עניתי לה. שוב כעסה ועוד "אוף" ועוד הסתגרות בחדר, וכעבור חצי שעה שוב הייתה צריכה אותי. אני כבר לא זוכרת מה ביקשה, אבל ילדים צריכים את השירותים שלנו: להכין להם לאכול, להתכונן איתם למבחן, להחליף להם מצעים, לתת להם כסף למחר - לא חסרות להם בקשות. ואני סירבתי.
וכאן בעלי החליט להתערב. הוא אמר שאני קשה מדי ושהיא הבינה את המסר, אבל אני לא הסכמתי איתו: היא אולי קלטה את המסר, אבל לא בטוח שאת הלקח לעתיד - ואני עוד לא רגועה. אני עדיין פגועה, וחושבת שאני לא אמורה לסלוח ולשכוח כל כך מהר. אם הייתה מתנהגת כך לחברה שלה, האם החברה הייתה סולחת מיד? זה כמובן הוביל לוויכוח בטונים לא רגועים בכלל על דרך חינוך הילדה, וגם לברוגז זוגי.
קול אישי לצד קול הורי משותף
תשמעו, אנחנו נכנסים לזוגיות עם בן או בת זוג ששונים מאיתנו בתכלית. שונים בתרבות, שונים באזור שבו גדלנו, בקצב שלנו, בתפיסת העולם, ושונים גם בהסתכלות על חינוך ילדים: לוותר או להתעקש? להעניש או להתעלם? לתת הכל או לא? להקשיב לדעות של אחרים או רק לעצמנו? לכעוס או לשכוח? ישנן דעות בלי סוף, ואנחנו בעצם אמורים לשבת ולדון כיצד יש לנהוג עם הילדים שלנו.
כי אי אפשר לכעוס ולא לכעוס בו זמנית, להתיר לילד לצאת מהבית וגם לאסור עליו זאת, ללחוץ עליו שיכין שיעורי בית וגם לוותר לו. בסיכומו של יום, מתישהו צריך לקבוע עמדה ברורה, המשותפת לשני ההורים.
אצלנו זה קרה מעצמו; היו מקומות שבהם ויתרתי כי ראיתי עד כמה זה חשוב לבעלי והתחשבתי בו, והיו מקומות שהוא ויתר לי. וקרה גם שישבנו וניסינו להגיע להחלטה משותפת.
הגברים של היום מעורבים ומתערבים בחינוך הילדים וזה נפלא בעיניי. כך צריך להיות. לכל אחד מבני הזוג צריך להיות "קול" בבית, ולצד הקול האישי צריך גם להיות קול הורי משותף.
אין לי בעיה עם חילוקי דעות, להיפך: לדעתי זה טוב שהילדים יגדלו בידיעה שיש פלורליזם של דעות. שלא כל האנשים חושבים אותו דבר. יש לי בעיה עם חילוקי דעות שנעשים בחוסר כבוד זה לזה, עם מריבות שלא מביאות לשום מקום, וויכוחים שמכניעים אחד מההורים וילדים שגדלים באווירה של "דעתו של מי תנצח".
אנחנו היום לא כמו הורינו ובוודאי לא כמו ההורים של ההורים שלנו. אנחנו מגדלים את הילדים בעולם דמוקרטי ושוויוני, וכבוד הדדי הוא הבסיס להורות טובה בתוך הזוגיות; לצד ההחלטות המשותפות, כל הורה צריך לטפח את הקשר שלו עם ילדיו בהתאם לסגנונו האישי (אמא קשוחה, אבא רך, אמא חרדה, אבא מטפח עצמאות וכו').
זו בדיוק משמעות המשפט "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", וכך אני נהגתי בסופו של דבר; יש אותי, יש אותך ויש אותנו. ועל ה"אותנו" עובדים יחד.
>> בטור הקודם: חג שמח, נכדתי האמריקאית!
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד