היה הייתה ילדה שגדלה בתל אביב. אבא שלה היה בעל חנות וילונות, אמא שלה הייתה עקרת בית. היו לה שלושה אחים וחיים רגילים עם שמחות, מכאובי לב, כעס על ההורים בשנים אלה ואחרות, מריבות עם האחים, המון חברות, עוד יותר חברים (מתוך הרגל, בגלל שלושת האחים שבבית) ומחשבות מעטות על העתיד. בגיל 14 הודיעה הילדה שכשהיא תהיה גדולה היא רוצה לטפל בילדים. מאז ועד בגרותה לא שינתה את דעתה.
עם ילדים, ליד ילדים, עבור ילדים
כשהייתה בת 15, נישא אחיה הבכור והיא הפכה להיות דודה בגיל 17. הילדה הזו היא אני - ומאז הפכתי לדודה לעוד שמונה אחיינים ואחייניות. אני זוכרת את עצמי הולכת עם אחייניתי הראשונה ברחוב: אני דוחפת את העגלה שלה ומקווה שאנשים יחשבו שהיא בתי. טיפלתי בילדה, החלפתי לה את חיתולי הבד, הכנתי לה את בקבוקי החלב הרתוח המעורבב עם סוכר וקורנפלור (מה לעשות? כך עשו פעם דיסות), לימדתי אותה את המילים הראשונות שלה, הקראתי לה ספרים, שרתי לה שירים ואהבתי כל רגע. הייתי מוכנה להפסיד ימי לימודים בתיכון כדי להיות עם הקטנה הזו.
אהבתי לילדים רק הלכה והעמיקה. כשעמדתי לפני הבחירה מה ללמוד, היה ברור לי שאבחר במקצוע העוסק בילדים והחלטתי על הוראה. לא היתה לי סבלנות לקבל כבר את האסמכתא והתעודה שאכן אני מורה וגננת כדי לצאת לדרך, להתחיל לעבוד ולעסוק ביום יום שלי בילדים, עם ילדים, ליד ילדים, עבור ילדים.
והנה, מצאתי עצמי בשנות העשרים שלי, אשה צעירה מאד, עומדת מול כתה של ילדות וילדים בני שבע ואמורה להורותם. ידעתי שאני לא רק מלמדת אותם לכתוב ולקרוא, אלא שיש לי תפקיד הרבה מעל ומעבר לזה: לחנך אותם.
במקביל נולדו לי ילדיי, וכאמא צעירה שרק סיימה את לימודיה, הייתי לעיתים מוצאת עצמי "פועלת מתוך הספר" ובודקת את עצמי האם אני עושה נכון או לא. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן; הדינאמיות של החיים דרשה ממני להקשיב לאינטואיציות שלי, לשכל הישר שלי ולערכים שלי, ולא רק לספרים.
מה קרה לילדים של היום?
חלפו השנים, ובין חינוך ולימוד ילדיי הפרטיים חינכתי ולימדתי מאות ילדים של אחרים. עם השנים ראיתי שהילדים בארץ הולכים ומשתנים: הם נהיים יותר אלימים, יותר תוקפניים, מתקשים לחכות בסבלנות, נגמלים מחיתולים בייסורים (שלהם ושל הוריהם) והופכים לבעלי דימוי עצמי נמוך יותר ויותר. שאלתי את עצמי רבות מדוע זה כך? מה השתנה? מה קרה לילדים המודרניים?
בשלב מסוים הבנתי שאלה לא הילדים שהשתנו - הילדים נולדים אותו הדבר זה עידן ועידנים – זו גישת המבוגרים אליהם שהשתנתה. כשהבנתי זאת החלטתי שאם אני רוצה להמשיך לחנך ולהיות משפיעה, אני לא יכולה לחכות שהילדים יגיעו אלי בגיל שלוש או שש. החלטתי שאני צריכה להתחיל עוד קודם – בהורים.
בגיל ארבעים, כשאני כבר אמא לארבעה ילדים, חזרתי ללימודים, ומאז בזה אני עוסקת: יועצת לכם, מבינה אתכם, מבינה את הילדים שלכם ומה מניע אותם, מכירה את הבלבול הקשה בו נמצאים ההורים של היום ויודעת שהילדים של הדור הנוכחי לא דומים לילדים של הדור הקודם, כי הם גדלים באווירה אחרת: באווירה דמוקרטית.
ילדים היום אומרים משפטים כמו "את לא מחליטה עלי" או "אתם לא קובעים עלי", משפטים שפעם לא היו. פעם הילדים ידעו שהמבוגרים כן מחליטים עליהם; הקביעה הזו היתה תוקפנית ולעיתים גם אלימה, ולכן הילדים צייתו. מציית החלש בפני החזק. מציית מי שפוחד. אתם לא מוכנים יותר לגדל כך את ילדיכם, וזה נפלא.
ההורים של היום הם לא ההורים של פעם
אתם, ההורים של היום, רוצים ילדים שמשתפים אתכם פעולה ולא ילדים שמצייתים מתוך פחד. אני עסוקה בלהגיד לכם איך עושים את זה: איך מביאים את הילד לכך שיבין שכדאי לו לשתף פעולה גם מבלי שנסטור על פניו או נרביץ לו. אני עסוקה בללמד אתכם להיות נחושים, עקביים וגם תקיפים כשצריך – בלי להזדקק לשיטות החינוך התוקפניות של סבא וסבתא שלכם.
הגעתי למקצוע הזה מתוך אהבה לילדים, מתוך אהבה לבני אדם, והתמקצעתי מתוך ההבנה שהחינוך של היום השתנה. אני עדיין מורה: אני מלמדת אתכם. אני נותנת להורים כלים ליישם את ערכיהם ואת חינוך ילדיהם בצורה היעילה ביותר, הנכונה ביותר והמכבדת ביותר.
אני רואה ברכה בעמלי במשובים שאני מקבלת מכם, בדרך בה ילדיי מחנכים את ילדיהם שלהם ובתפיסה הרווחת של ההורים המודרניים, הקובעת כי ההורות היא התפקיד החשוב ביותר בחיים.