לפני שנתיים בערך נתקלתי ברעיון של "הורות הליקופטר". אני מתכוונת לאלה מכם שהם סופר מעורבים בכל תחום בחיי הילדים שלהם, חגים סביבם במעגלים ומשגיחים עליהם כל הזמן, בעיקר בגיל ההתבגרות.
דמיינו לעצמכם נער או נערה שלכל מקום שאליו הם הולכים, מלווה אותם צל של מסוק. טו-טו-טו-טו כל הזמן. מסכנים הילדים, איך אפשר לחיות ככה?
הילד שלי יהיה רמברנדט?
לפני כמה ימים, כשליוויתי את נכדתי לשיעור ריקוד, נתקלתי בהורים שכאלה; אבא וילדתו הגיעו לשיעור, והילדה אמרה בקול בכייני שהיא עייפה. האב לא השתכנע, והילדה אמרה שכואב לה הראש. כשגם זה לא עזר לה להימלט מהשיעור היא הודתה בפניו, הפעם בקול חלש יותר, שהיא לא אוהבת להיות שם.
כשהוא שאל אותה למה, לא הייתה לה תשובה. הוא תפס חזק בידה ואמר לה בקול תקיף: "תיכנסי ותעשי מה שצריך ואל תשכחי שאת עוד צריכה לסיים שיעורים ולעבוד עם אמא על האנגלית".
אז הבנתי שהנה, בזה הרגע פגשתי אבא הליקופטר. לא להאמין, אבל יש הורים כאלה.
אני נזכרת בהורות שלי כאשר ילדיי היו צעירים: ארבעתם היו רשומים אולי לעשרים חוגים (ביחד, ביחד, לא כל אחד מהם...); התחילו בלט והפסיקו; התחילו ציור והפסיקו; התחילו גם ג'ודו, ג'אז, דרמה, פסנתר, כדורסל, ציור, בישול וגיטרה. והפסיקו. שניים מילדיי התחילו ללכת גם לצופים והפסיקו. שניים אחרים התמידו במשך עשר שנים, גם אחרי הצבא.
למה התחילו, ולמה הפסיקו? לחוג ציור, למשל, רשמתי את בני כשהיה בן שמונה משום שיום אחד המורה שלו אמרה לי שהוא מצייר נפלא, ממש מחונן בתחום האומנות. בתגובה, התחלתי לחפש מורים לאמנות, חוגים ומחנות קיץ בנושא, על מנת לטפח את כישרונו של הילד.
הוא הרי הולך להיות רמברנדט, אני חייבת להשקיע בו. כשסיפרתי לבני שהוא עומד ללכת לחוגים, לימודים וקורסים באמנות, הוא הסתכל עליי בתוגה ושאל: "למה אני לא יכול פשוט לצייר? למה אני צריך מורים ולא יכול ליהנות מזה?"
אתם מכירים את הבומבות האלה שטופחות לנו לעיתים על הפנים? את הרגעים שבהם אתם שומעים את כל האסימונים נופלים לכם בתוך הראש? אצלי – זה היה הרגע. הבנתי שהלחץ מיותר, וירדתי מהעניין; הילד שלי יצייר נפלא כמו שבא לו, אני אעודד את היצירתיות שלו ואם יתאים לו - הוא יהיה רמברנדט בלי שאהיה אמא הליקופטר.
התוצאה: חרדה והפרעות שינה
זה לא רע בעיניי להיות הורים שמאוד גאים בילדים שלהם, ושאפילו מתרברבים בהצלחות ובכישרונות של ילדיהם. גם אני הייתי כזאת, בחיי!
אלא שבשנים האחרונות אני רואה הורים שאינם מניחים לילדיהם: דוחקים בהם, מבקרים אותם, מודדים אותם ומצפים מהם לא רק להגשים את החלום שלהם, של ההורים, אלא גם להיות מושלמים.
אני לא יכולה להכחיש שהעולם בחוץ תחרותי ביותר, לכן חשבתי גם אני, בהתחלה, שלעולם לא מוקדם מדי ללמד את הילד להתחיל להתמודד על מקומו בעולם. והדרך הטובה ביותר לנצח - היא להצטיין בכל. אבל המחיר כבד: הריצה אחר המצויינות נוגסת בחלק גדול מהזמן של הילדים, ולא מאפשרת להם להיות רגועים לרגע.
אני רואה זאת על הנכדים של חברותיי: בימי ראשון הם מנגנים, בימי שני - משתתפים בסדנת מנהיגות, בימי שלישי הם בכדורסל או קראטה או קרב מגע, בימי רביעי הם הולכים לאבא שלהם, ובחמישי הם משפרים קריאה, כתיבה ושפה.
יש להם תכנית שבועית עמוסה לעייפה, ודעו לכם שהרבה ילדים צעירים היום, לחוצים עד לנקודת שבירה ואפילו חווים סימפטומים כמו חרדה, הפרעות שינה ומיגרנות. הם לכודים, כמו הוריהם, בסיר לחץ.
תכירו את "תנועת ההאטה" האמריקאית
למחרת המפגש הלא נעים הזה שהיה לי בחוג הריקוד של הנכדה, סיפרתי על כך לבני. הוא בתגובה שלח לי קישור לאייטם חדשותי מארה"ב, על "תנועת האטה" שנולדה על הרקע הזה, שמבקשת להאט את המירוץ המטורף של ההורים וילדיהם. כל זה משום שבעולם המהיר שלנו ישנם ילדים שהם כל כך עסוקים במירוץ הזה, עד שהם שוכחים להירגע ולקחת את הזמן.
ומכיוון שההורים שכחו עד כמה זה חשוב, ומכיוון שגם הילדים שכחו איך עושים זאת, קמה התנועה הזאת, שתזכיר להם להירגע. תארו לעצמכם. אין על האמריקאים בהמצאת רעיונות!
אני, כאמא צעירה, הבנתי כבר אז שצריך לשמור על תמימותם של ילדים. שכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להירגע ולקחת צעד אחד אחורה. לתת לבן שלי, ולילדיי האחרים, זמן ומרחב לחקור את העולם בתנאים שלהם ובקצב שלהם. לאפשר להם לעשות טעויות וללמוד מהן.
אתם יודעים מה? אפילו לאפשר להם להשתעמם על מנת שיוכלו ללמוד איך לייצר את הכיף שלהם, בעצם. ובעיקר, האיטיות תאפשר להם ללמוד מי הם במקום שאנחנו נגיד להם מה אנחנו רוצים שיהיו.
הבנתי שאני לא צריכה לרחף כמו הליקופטר מעל הראש של ילדיי, ולכן הנחתי להם ליהנות מפעילויות בלי לאלץ אותם לפזול לעברי ולהתנהג בהתאם למחשבות ולתחושות שלי.
אני לא מבטלת את הרצון להישגיות, את הצורך להגיע למעלה, לקבל עוד. בהחלט לא; זה חשוב מאוד. ואכן היו מצבים שלחצתי על ילדיי לפעמים, כי הייתי בטוחה שאני עושה להם טוב, בעיקר לטווח הרחוק (מה שהם כילדים לא מסוגלים לראות).
אבל לא שכחתי שמטרת הילדות היא לשחק, ליהנות, לפתח חברויות, לטעות, ללמוד, להכיר מה הם אוהבים ולהעז. מזלי שבטחתי בחוסנם ובחוכמתם.
>> בטור הקודם: "כל היום בוכה בכותונת, בוכה לסירוגין"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד