אני זוכרת את היום בו הכנסתי את בני הבכור לקייטנה הראשונה שלו. הוא היה בן חמש ורשמתי אותו לקייטנה שאני לא זוכרת של מי הייתה, בחיי (ארבעה ילדים, עשר שנים רצופות של קייטנות לכל מיני גילאים, אני חושבת שמותר לי לא לזכור).
ההתכנסות היתה ברחבת החורשה שבחזית מלון רמת אביב. היה כזה מלון עד לפני שנתיים בערך. הגעתי לשם, אני, אמא שעושה משהו שחדש לה, עם בן בכור שעוד לא היה באף קייטנה בחיים שלו (כי קייטנה בגן זה לא נחשב, זה בגן המוכר). אני זוכרת שהיתה לי רשימת ציוד חובה בה הייתי צריכה לצייד אותו, ומכל הרשימה אני זוכרת את הכובע שהוא חבש. קנינו לו בשוק, כמה ימים קודם, לפי בחירתו, כובע של בוקרים. זה מה שהוא רצה אז זה מה שהוא חבש.
היו שם המון הורים עם המון ילדים. חלקם צמודים להורים שלהם, כמו הבן שלי, וחלקם מרגישים חופשי ומתרוצצים בשטח. ראיתי את המדריכות והמדריכים, נערות ונערים שרק סיימו כתה י"א או י"ב, ואני עצמי הייתי כמעט בגילם – קצת מעל 25. קרובה אליהם כל כך בגיל ובכל זאת כל כך חוששת: הם יוכלו לשמור על הילד שלי, משוש חיי? היה שם רעש, והיו סרטים מסביב לעצים, כך שכל קבוצת גיל היתה צריכה להיות בתוך השטח המסומן לה. אבל אני הלכתי לאיבוד.
קייטנה או מלחמה?
אני זוכרת בלבול שלי. אני זוכרת התרגשות שלי. אני זוכרת את בני נצמד אליי (ילד של אמא) ואני שצריכה לשדר שעסקים כרגיל ושהכל כיף חיים. עברה בי אז חוויה, גופנית ממש, של מה שקרה שלוש שנים קודם, במלחמת יום כיפור. בני היה אז בן שנתיים, בעלי היה למעלה מחודש במילואים, הטלוויזיה היתה מלאה תמונות של טנקים עולים באש וגוויות, אחי הצעיר נלחם בסוריה, אחי הבוגר העמיד את הגשרים מעל תעלת סואץ, אחי האמצעי הסתובב בכל הארץ ובאזורי המלחמה כצוות אספקה, אבי הסתובב בבית וכעס שלא גייסו אותו ואמא שלי הסתובבה כמו לביאה בלי להוציא מילה.
היו באותם ימים המון אזעקות בתל אביב ובכל פעם בני בן השנתיים ואני ירדנו מקומה שלישית לחדר המדרגות (כי אין מקלטים בבתים הישנים של תל אביב), ואני הייתי אמורה לחייך אל הפעוט הקטן ולשדר לו עסקים כרגיל. הרגליים שלי רעדו, הפה שלי היה יבש, הלב שלי דפק בעוצמה ואני חייכתי אל הילדון. החוויה הזו חקוקה אצלי בעור, בבשר, וכשעמדתי בחורשה שבחזית מלון רמת אביב היא היכתה בי שוב. מן סוג של בהלה וחרדה לגורלו של בני.
היום זה נשמע כמעט מצחיק: מה בין היום הראשון בקייטנה למוראות המלחמה, אבל זה כנראה יושב אצלנו, האמהות, האבות, באותו מקום. המקום של חרדה לגורל הילדים. יש כאן פחד כפול: גם מתוך כך שהילדים שלנו עושים שם דברים שלא כביום-יום - הולכים לבריכה, הולכים לטיולים, הולכים לים, משחקים בחבורות גדולות על הדשא, וגם הפחד מהמחשבה שאולי הילד יסבול, אולי יהיה אומלל, אולי לא ימצא חברים וירצה את אמא שלו?
זהו בליל של חרדות שמתעצמות בחופש הגדול ובהליכת הילדים לקייטנות. אלו מחשבות וחרדות שצפות ועולות בנו וזה מין מצב שאין ממנו מוצא. הרי אנחנו יודעות ויודעים מה להגיד לעצמנו מבחינה הגיונית: הכל יהיה בסדר, הם מיומנים, יש שם מספיק מבוגרים שישגיחו, הם לא מתרחקים משם, יש הרבה ילדים והוא ימצא לעצמו חברים, יש להם את מספר הטלפון בבית, ועוד כל מיני דברים שהראש יכול להגיד, אבל הלב לאו דווקא מקבל.
אני לא זוכרת את המשך שלושת השבועות של הקייטנה, אבל כנראה לא היו שם משברים רציניים כי אחרת הייתי זוכרת אותם. מעניין שהילדים שלי זוכרים מצוין רגעים של שמחה ואושר ואני זוכרת טוב יותר דווקא רגעים של חרדה ודאגה. וכאלה היו המון לאורך שנות הגידול של ילדיי.
טיפים להישרדות בחופש הגדול
רגע לפני שאתם מתחילים את החופש הגדול, הנה כמה עצות שתוכלו לקחת איתכם לחודשיים הקרובים:
1. אם עוד לא מאוחר, רשמו אותם לקייטנה שתעניין אותם ולא כזו שאתם חושבים שהיא מעניינת. השתדלו שיהיה עם ילדכם חבר מוכר. אל תצפו שבקייטנה הילד יהיה שונה ממה שהוא כל השנה.
2. אל תעמיסו עליהם חוברות עבודה – הם בחופש.
3. שדרו להם שאתם בוטחים בהם וסומכים עליהם וכך יש סיכוי שהם יאמינו לכם ויסמכו על עצמם.
4. החופש הוא תקופה בה עליכם להעסיק את הילדים יותר מהרגיל. אין ברירה. לכו הרבה לים. עשו הרבה פיקניקים אחרי הצהריים. תכננו, כדי שלא תלכו לאיבוד, מה שיגרום לכם לכעוס עליהם וחבל.
סופר נני בפרקים חדשים בימי שני בשעה 21:30