מצד אחד ההורה אומר לעצמו: "יש לי כבר עשר שנות ניסיון עם הילד הזה, ויש לי גם כמה ילדים צעירים יותר, כך שיש סיכוי שאני יודע להתמודד עם האתגרים שהתכשיט הזה יציב בפניי בשנות הטיפש-עשרה שלו", אבל המציאות טופחת על פניכם: צרות, אוזלת יד, מריטת שיער מטאפורית וזעקה לעזרה. אז מה עושים?
זה הזמן, הורים יקרים, לעשות מה שה-Waze עושה בכל פעם שאנחנו לא שומעים בקולו: לחשב מסלול מחדש. הילדים, בהיותם בגיל ההתבגרות, מאלצים את ההורים לחשב מחדש את הגישה אליהם, את דרך הפעולה מולם ואת טיב היחסים ביניהם.
מה עדיף להיות: צודקת או חכמה?
יש לי עשרות סיפורים על איך נאלצתי לעשות חישוב מסלול מחדש, אבל הנה אחד שזכור לי במיוחד: כשבתי היתה בת 13 בלבד, היא היתה יוצאת בימי שישי עם חבריה וחברותיה לכיתה למועדון של ילדים, מקום שנבדק על ידינו ונמצא בטוח מספיק ומתאים לגילם. אלא שהילדים היו יוצאים מהבית בשישי באחת עשרה בלילה וחוזרים בשלוש לפנות בוקר. אני כמובן נזעקתי: לא נראה לי שבתי הקטנה, ילדתי המתוקה, תחזור הביתה מבילוי כיתתי באמצע הלילה.
אחרי שני סופי שבוע כאלה, אמרתי לה יום אחד שאיני מסכימה לזה יותר וכי אני מבקשת שתחזור הביתה בשעה אחת וחצי. אמרה לי התכשיטה: "אמא, אם תכריחי אותי לחזור באחת וחצי – אחזור. אני רק רוצה שתדעי שאם אחזור באחת וחצי זה יהיה במונית לבד, ואם אני חוזרת בשלוש זה עם חברות מהכיתה שגרות בבניין שלנו ובבניין סמוך". הסתכלתי על הממזרה הזו ואמרתי לה: "תני לי לחשוב על זה". האמת? זה באמת הצריך ממני מחשבה מה אני מעדיפה להיות – צודקת, ואז תחזור לבד באחת וחצי, או חכמה – ואז תחזור עם חברותיה באמצע הלילה.
לסיפור הזה יש כמה נקודות חשובות:
היתה לי היכולת להכריח את הילדה. ואיך מכריחים נער או נערה בני שלוש עשרה? על ידי כוח הסמכות, וכוח זה נוצר נדבך על נדבך לאורך כל שנות גידול הילדים במחיצתנו. כשאני אמרתי לילדיי בטון נחוש ובמבט קר וחד "אתם תעשו כך וכך וכך" או "את תחזרי בשעה כזו וכזו" – הם היו משתפים איתי פעולה. הרי אי אפשר לגרום לילד לחזור בשעה שאני רוצה. אפשר לנעול אותו או אותה בבית ואז הם לא ייצאו בכלל, אפשר ללכת להביא אותם, אפשר לצעוק עליהם, אפשר להתחנן אליהם, אפשר לאיים עליהם – אבל רק הם שולטים בידיים וברגליים שלהם (וגם בפה שלהם...).
כלומר, יש צורך להגיע לקשר עם המתבגרים שבמסגרתו הם יקבלו את מרות וסמכות ההורים למרות אי שביעות רצונם. לכן אני עובדת כל כך הרבה וקשה עם הורי ילדים צעירים: כי שם, בגילאים המוקדמים, נבנים היחסים שיבואו לידי ביטוי בגיל ההתבגרות. אם היחסים היו של כוחניות – בגיל ההתבגרות הם כבר לא יעזרו כי הילדים יגיבו בכוחניות חזרה. אם היחסים היו של ויתור, סליחה, הזדמנות שנייה ושלישית ורביעית ואי עמידה של ההורים בגבולות שהציבו – ההורים ימצאו עצמם חסרי אונים וחסרי השפעה על ילדיהם כשיגיעו לגיל ההתבגרות.
הלכתי לחשוב. בדרך כלל, כשיש לכם הרגשה שאתם צריכים לתת תשובה כאן ועכשיו - אז דעו שלא כך. אתם יכולים לקחת את הזמן שלכם ולחשוב. אני, בזמנו, החלטתי לאפשר לה להישאר עד מאוחר כדי לחזור עם חברותיה. זה לא אומר שזה הדבר הנכון ביותר או שאתם צריכים לעשות כמוני, זה רק אומר שזה מה שידעתי באותו רגע. יכולתי לפנות לאמהות אחרות ולבקש שגם הן תפעלנה לחץ על הבנות שלהם ואז יהיה לנו כוח אימהי מחוזק. לא עשיתי זאת מתוך התחשבות בחשיבות החברות בגיל הזה וכדי לא לפדח את הילדה. יכולתי לצאת בכל שישי בשעה אחת וחצי ולהביא את הילדה מהבילוי. לא עשיתי זאת כי אני לא רואה בעצמי נהגת. בימי שישי בשעה אחת וחצי בלילה אני בבילוי משלי או ישנה. יכולתי שלא לאפשר לה לצאת בכלל, אבל לא רציתי לקלקל את יחסיה החברתיים. בקיצור – זה מה שהחלטתי.
בחרתי על מה להילחם. בגיל ההתבגרות יש כמה עקרונות חשובים מאוד שעליהם אתם, ההורים, לא תסכימו לוותר: שהילדה תלך לבית הספר כל יום, שהילד לא יעשן, שהם לא יקיימו יחסי מין מוקדם מדי ושהם לא ייקחו סמים. אם אלו בעצם הדברים החשובים באמת, אז למה אתם רבים איתם על סידור החדר? ברור שזה מעצבן אתכם ואתם לא המשרתים שלהם – אבל הגיל הזה כל כך קשה גם להם, שאני חושבת שכדאי לעשות סדר עדיפויות ולשים את הדגש על מה שבאמת חשוב. סבא שלי היה אומר, "בחרי את המלחמות שלך" - וזו עצתי גם לכם.
אם הוא מעשן – אתם לא תצליחו לגרום לו להפסיק. אתם אמורים להגיד לו שבשום פנים לא תתנו לזה יד. איך? לא מסכימים שיעשן בבית. אם נראה סיגריות בבית - נשמיד אותן. אם נבין שעל זה הולכים דמי הכיס שלו - נצמצם אותם. שימו לב עד לאן יכולתכם מגיעה - והיא הולכת ומצטמצמת - והפעילו את היכולת שלכם של סמכות והשפעה עם הידיעה שהשליטה נמצאת בידי ילדיכם. אלו השנים לשמור על יחסים עימם מבלי לוותר על הערכים החשובים, וזאת כדי להיות משפיעים בחיי המתבגרים - כי לשלוט בחייהם כבר לא תוכלו.
בטור הבא אחלוק עמכם סיפור נוסף כזה – וגם את מוסר ההשכל שלו.