לפני כמה שבועות קראתי מאמר מעניין על זכרונות ילדות ונסיון לנתח אותם. הרעיון סיקרן אותי והחלטתי לשאול את ילדיי הבוגרים (כולם היום בעלי משפחות משלהם) מה הם זוכרים מילדותם. כשכל אחד מהם התפנה מעיסוקיו הרבים ומהלהטוטנות היומיומית שלו, הם שלחו לי כמה זכרונות, ואני רוצה לשתף אתכם בהם ולחבר אותם, איך לא, להורות של כל אחד מאיתנו.
אוהלים בסלון – אחד הדברים שאפשרתי לילדיי היה לשחק בסלון במשחקים שדורשים מרחב. בבית שלנו היה חדר קטן לבנים, חדר קטן לבנות, חדר עוד יותר קטן להורים וסלון. אז בסלון הרשיתי לשחק במכולת, בקייטנה ובחופשה במדבר. בחופשה במדבר הילדים היו לוקחים את כל שמיכות הפיקה שלנו ומחברים אותן עם אטבי כביסה לכיסאות של פינת האוכל. כך יצרו אוהלים. אחר כך הכניסו לתוך האוהלים כריות, קופסאות משחקים וספרים, ויצרו לעצמם חופשה במדבר.
איפה מבלים? בים – המשפחה שלנו אוהבת מאוד את חופי ישראל. אני ובעלי גדלנו, כל אחד במשפחת המוצא שלו, על שפת ימה של תל אביב. הדירות השכורות הראשונות שלנו כמשפחה היו כמעט על שפת הים, וגם אחרי שקצת עברנו מזרחה – עדיין הים היה הבילוי הכי שכיח שלנו. בימי חופש הייתי אורזת שניים, שלושה או ארבעה ילדים, עם כריכים, ירקות, פירות ומגבות והיינו נוסעים הימה. בשבתות היינו מעמיסים את המכונית בארבע יתדות, חבלים, שמיכות קלות, שתי צידניות מלאות קרח וכל טוב, מגבות, קרם הגנה ומצב רוח טוב והיינו נוטעים אוהל בחוף בית ינאי או בחוף ניצנים, בחוף חיפה או בחוף אחר, ושהינו שם ממוקדם בבוקר ועד רדת הערב.
ארוחות ערב משפחתיות עם חברים – האמת? כאן הופתעתי. מילא ארוחות ערב משפחתיות, אבל הם בחרו להוסיף את עניין החברים וכנראה שזה השאיר בהם משהו משמעותי. זה נתן לעניין נופך נוסף, מעניין ונעים. כל ערב היינו יושבים, אני, בעלי וארבעת הילדים לארוחת ערב. לעיתים זה היה בלי בעלי שהיה עובד משמרת נוספת כדי להוסיף לפרנסתנו. לעיתים זה היה בלי ילד מסוים שהיה בדיוק בצופים או בשיעור פרטי, ולעיתים קרובות זה היה עם חבר או שניים. לא חשוב מי נעדר או מי נוסף - תמיד היתה בערב ארוחת ערב משפחתית. על השולחן, באופן קבוע, היו גבינה לבנה, זיתים, לחם פרוס, שוקו, מים, ירקות וביצים קשות או עין או מקושקשות. לפעמים היתה שקשוקה. לפעמים פיצות או מלאווח שהכנתי לבד בבית, ותמיד היה שמח. לא כל ילד אהב כל דבר שהיה על השולחן אבל זה מה שהיה ועם זה הם הסתדרו.
מיטת נוער ורודה וישנה – אחת מבנותיי נזכרה שהיתה בחדר הבנות מיטת נוער ורודה שכל ערב משכנו את החלק התחתון שלה כדי לייצר מיטה כפולה לשתי הבנות. האמת? זו היתה מיטת הנוער שהיתה פעם של הבנים אבל צבענו אותה בוורוד כדי לשמח את הבנות ולתת להן הרגשה של משהו שמותאם להן, אפילו שהוא ישן. היא זוכרת שמתחת למיטה היה ארגז מצעים. בכל ערב משכתי אותו כדי לסדר את המיטות ובכל בוקר היא אהבה לדחוף את החלק התחתון פנימה כדי לייצר מקום בחדר.
כיסא הכתיבה הראשון בבית – בגיל 13 קנינו, לבקשת הבת, כיסא לשולחן הכתיבה שלה. עד אז היא ישבה על כיסא מפינת האוכל וליום ההולדת ביקשה כיסא אמיתי, כזה שמסתובב ומותאם לשולחן הכתיבה. יצאתי איתה לחנות המפעל של קיבוץ צרעה ושם היא בחרה לבד כיסא סגול. היא זוכרת שזה היה דגם סיגלית (שם מקורי מאוד). היא גם זוכרת שהתלבטנו בין שני כיסאות וקנינו בסוף את זה שהיו לו משענות לידיים, למרות שהוא היה קצת יותר יקר מהשני.
לבד, רחוקים מהבית – בני הבכור זוכר מקרה בו הוא הלך לסרט עם אחיו הצעיר. הם היו בני 12 ו-8 וחצי. הורדנו אותם ליד קולנוע פאר בצפון תל אביב (שלא קיים כבר, וחבל. זה היה בית קולנוע מדליק) וקבענו שבשעה מסוימת אבא שלהם יעבור שם עם הרכב ויאסוף אותם. הסרט הסתיים. הם חיכו. אבא לא הגיע והילד נלחץ. הוא ידע שהוא אחראי על אחיו הקטן והיה בלחץ. מתברר שהוא זכר את הדרך הביתה והתחיל ללכת עם אחיו. שעת ערב מאוחרת, חושך, מדרכה ליד כביש ראשי, שני ילדים הולכים יד ביד כשהגדול בלחץ אטומי ומתאפק לא לבכות כדי לא להלחיץ את אחיו הצעיר. אחרי כמעט חצי שעה של הליכה (כשאני בינתיים בבית חרדה לגורלם) עבר לידם שכן מבניין סמוך, זיהה אותם, אסף אותם למכוניתו והוריד אותם ליד הבית שלנו. כמובן שאבא שלהם הגיע, אבל היתה איזו אי הבנה והוא חיכה במקום אחר.
השתוללות, פציעה ועונש – אחד מבניי נזכר שיום אחד, במסגרת ההשתובבות הפראית שלו בבית הספר יחד עם חבורת ילדים אחרים (הם חברים, דרך אגב, עד היום), הוא התפרע, הסתובב, פגע בילד אחר, והוא, המסכן, עף הצידה ונפל על אבן ונפצע. הוא קיבל מכה חזקה וחתך לא עמוק, אבל עם דם, בחלק האחורי של הגולגולת. מגבת רטובה טיפלה בזה, אבל אני הגעתי כמובן לחדר המנהל, בני נענש על ידי בית הספר, הילד הפצוע החלים, תודה לאל, ואמא שלו היתה חכמה מספיק להבין שבנים משתוללים לפעמים גם אם יש לזה מחיר לא נעים בכלל.
איך כיסא סגול הפך לחוויה עוצמתית?
אני כותבת את השורות האלה ותמהה האם זה מגמתי, האם מקרי, ומה המשמעות של זה שילדיי זוכרים דברים נעימים מהבית ודברים לא נעימים ממקומות אחרים, מחוץ לבית. זה לא שהם מנסים למצוא חן בעיניי, הם כבר מזמן בטוחים שאני מורישה להם הכל בצוואה והם לא צריכים להתחנף אליי. הם בטוחים באהבה שלי והם יודעים שהם יכולים להגיד לי גם דברים לא נעימים, אם צריך. אני כן חושבת שבעלי ואני הצלחנו לייצר בבית אווירה של נועם. זכרונות טובים.
תארו לעצמכם: אוהלים בסלון. כל כך פשוט, כל כך נעים, בלגן אדיר שמסדרים אותו תוך עשר דקות. תארו לעצמכם: כיסא סגול, כולה כיסא סגול, והיא גם זוכרת שהסכמתי ליקר יותר. זה מראה עד כמה החוויה היתה משמעותית עבורה, עד כמה ערך הכסף היה ברור לילדה ועד כמה היא כנראה העריכה זאת.
אותם זכרונות שעיצבו את אישיותם ואת הווייתם הרגשית, הם המניע לחייהם כבוגרים טובים, הם הדלק של הורותם היום. כמובן שיש את החוויות הרעות, הפחדים, הלחצים, הטעויות שמשלמים עליהם בקטנה או בגדול. אבל יש, כנראה, את הרע כדי שנוכל להעריך את הטוב.
כשאתם מחנכים, שזה בעצם כשאתם מתנהגים בצורה כזו או אחרת עם וכלפי ילדיכם, תחשבו על הטווח הארוך, אפילו ארוך מאוד. תחשבו על זה שבעוד הרבה מאוד שנים הם יזכרו את מה שקורה היום ואת מה שקרה אתמול. תזכרו שדחיית סיפוק אחד תייצר עבורם חוויה משמעותית הרבה יותר אותה הם יזכרו לעד.